BlondRulz1
New member
מכתב שלעולם לא ישלח
בחרתי לשתף אותכם, אני ישמח לקבל תגובות, על מנת שתבינו את הרקע צירפתי קישור לסיפור... "אי אפשר לחבק זיכרון" יש משפט כזה, שאומר הכל בעצם. עד לפני כמה זמן כל פעם נבהלתי מחדש, בעודי מתעוררת באמצע הלילה ומגלה שוב כל פעם מחדש שאנחנו כבר לא ביחד, נפרדנו. וכאב עז אחז בכל חלקי גופי כשהמחשבה צובטת בלב ובמוח. אך המכה הכי קשה, התרופה המרה, הזעזוע הגדול זוהי המציאות. שותקת ונזכרת, אז כשקרובים היינו וסודות וקטעים יפים בעצם חיים שלמים קשרנו אחד בשני, בימים הללו שכרגע נראים קצת רחוקים, כיבדתי אותך, נאמנה לך, אהבתי אותך כמו שלא אהבתי אולי לא אוהב עוד לעולם. והיום כמו שחקן קולנוע יש לציין כוכב ראשי על מרקע חיי, כך אני תופסת את קיומך. אז ארצה לקבל אישור לשינוי קל של המשפט, "אי אפשר לחבק זיכרון" אבל מה קורה שהזכרון חובק אותך?! חובק בחוזקה ולא מרפה, לא נותן מנוחה, מאיים באהבה, מכאיב מתוך עצב גדול לתפוס רק בפעם האחרונה באושר החמקמק. הם לא צריכים לספר לי מי אתה ומה אתה מרגיש, אני יודעת טוב מאד!! ונמאס לי שכולם חושבים שהם יודעים ומכירים הכי טוב, כי לי ברור כשמש מה קורה איתנו, חיפשתי תשובת ולא מצאתי, ניתחתי רגשות, שיחות שלנו ומפגשים שהיו אחרי הפרידה ואתה כמובן "לשקר לא יודע אבל בלשחק פוקר אתה מלך"... אך אולי זה רק מוחי המתעתע, היה נדמה לי שאיתי זה מכאן ועד הסוף (כמעט ארבע שנים של אהבה אינסופית), אני זוכרת כשהתגייסת נפתחת אליי כוורד, כשהיית חוזר אחרי שבועות בעזה היית נתון בידיי הרחמניות שאהבו כלכך לפנק אותך, וידייך האוהבות היו אלה שחיבקו אותי חזק חזק כאילו לעולם לא ניפרד. לעולם לא אשכח לך,איך כשהיית ברפיח בזמן שחיפשת את חלקי גופות חברייך אמרת לי בטלפון:"מאמי שלי לך אני תמיד אומר מה אני מרגיש, אבל רציתי שגם כל המדינה תדע (עם הצחוק החמוד שלך..). תפתחי את העיתון מחר בבוקר", כמובן שלא נרדמתי כל הלילה ביום שישי חמש בבוקר אני רואה את התמונה שלך עם החברים על השער ורשום בגדול "סמ"ר יוני מתגעגע לחברה האוהבת", ואחרי כמה עמודים ההקדשה שלך "יפיפיה שלי אני כלכך אוהב אותך, אני פה נלחם למענך, תחממי לי את הפוך אני עוד מעט בא" (איך צחקנו כי אמא שלך נעלבה כי כל שאר החיילים הקדישו לאמהות..) ישר ירדו לי דמעות לקחתי את האוטו והפתעתי אותך עד ציר פילדלפי (!), אבל מה אני לא יעשה בשביל אחד כמוך! רצת אליי מתוך הנגמ"ש (וכל שאר החיילים לא הבינו מאיפה הגיעה ה"צפונית הבלונדינית עם החצאית" לתוך פילדלפי.. כמה שצחקנו..) עם חיבוק ענק ענק ואז באותם רגעים היית שלי ורק שלי, וחיבקת אותי כאילו שאני שייכת לך, חיבוק שכלכך אהבתי... טיפשה שכמוני, חשבתי שזה לנצח...
בחרתי לשתף אותכם, אני ישמח לקבל תגובות, על מנת שתבינו את הרקע צירפתי קישור לסיפור... "אי אפשר לחבק זיכרון" יש משפט כזה, שאומר הכל בעצם. עד לפני כמה זמן כל פעם נבהלתי מחדש, בעודי מתעוררת באמצע הלילה ומגלה שוב כל פעם מחדש שאנחנו כבר לא ביחד, נפרדנו. וכאב עז אחז בכל חלקי גופי כשהמחשבה צובטת בלב ובמוח. אך המכה הכי קשה, התרופה המרה, הזעזוע הגדול זוהי המציאות. שותקת ונזכרת, אז כשקרובים היינו וסודות וקטעים יפים בעצם חיים שלמים קשרנו אחד בשני, בימים הללו שכרגע נראים קצת רחוקים, כיבדתי אותך, נאמנה לך, אהבתי אותך כמו שלא אהבתי אולי לא אוהב עוד לעולם. והיום כמו שחקן קולנוע יש לציין כוכב ראשי על מרקע חיי, כך אני תופסת את קיומך. אז ארצה לקבל אישור לשינוי קל של המשפט, "אי אפשר לחבק זיכרון" אבל מה קורה שהזכרון חובק אותך?! חובק בחוזקה ולא מרפה, לא נותן מנוחה, מאיים באהבה, מכאיב מתוך עצב גדול לתפוס רק בפעם האחרונה באושר החמקמק. הם לא צריכים לספר לי מי אתה ומה אתה מרגיש, אני יודעת טוב מאד!! ונמאס לי שכולם חושבים שהם יודעים ומכירים הכי טוב, כי לי ברור כשמש מה קורה איתנו, חיפשתי תשובת ולא מצאתי, ניתחתי רגשות, שיחות שלנו ומפגשים שהיו אחרי הפרידה ואתה כמובן "לשקר לא יודע אבל בלשחק פוקר אתה מלך"... אך אולי זה רק מוחי המתעתע, היה נדמה לי שאיתי זה מכאן ועד הסוף (כמעט ארבע שנים של אהבה אינסופית), אני זוכרת כשהתגייסת נפתחת אליי כוורד, כשהיית חוזר אחרי שבועות בעזה היית נתון בידיי הרחמניות שאהבו כלכך לפנק אותך, וידייך האוהבות היו אלה שחיבקו אותי חזק חזק כאילו לעולם לא ניפרד. לעולם לא אשכח לך,איך כשהיית ברפיח בזמן שחיפשת את חלקי גופות חברייך אמרת לי בטלפון:"מאמי שלי לך אני תמיד אומר מה אני מרגיש, אבל רציתי שגם כל המדינה תדע (עם הצחוק החמוד שלך..). תפתחי את העיתון מחר בבוקר", כמובן שלא נרדמתי כל הלילה ביום שישי חמש בבוקר אני רואה את התמונה שלך עם החברים על השער ורשום בגדול "סמ"ר יוני מתגעגע לחברה האוהבת", ואחרי כמה עמודים ההקדשה שלך "יפיפיה שלי אני כלכך אוהב אותך, אני פה נלחם למענך, תחממי לי את הפוך אני עוד מעט בא" (איך צחקנו כי אמא שלך נעלבה כי כל שאר החיילים הקדישו לאמהות..) ישר ירדו לי דמעות לקחתי את האוטו והפתעתי אותך עד ציר פילדלפי (!), אבל מה אני לא יעשה בשביל אחד כמוך! רצת אליי מתוך הנגמ"ש (וכל שאר החיילים לא הבינו מאיפה הגיעה ה"צפונית הבלונדינית עם החצאית" לתוך פילדלפי.. כמה שצחקנו..) עם חיבוק ענק ענק ואז באותם רגעים היית שלי ורק שלי, וחיבקת אותי כאילו שאני שייכת לך, חיבוק שכלכך אהבתי... טיפשה שכמוני, חשבתי שזה לנצח...
