מכתב של אב אוהב לילדיו
מכתב של אב אוהב לילדיו "יום אחד, ילדיי, כשתהיו בוגרים מספיק להבין את ההיגיון שמניע הורה – אז, כך אני מקווה, תבינו למה יש לכם אבא רשע. אז אספר לכם, כפי שאבי הרשע סיפר לי, שאהבתי אתכם מספיק כדי לשאול לאן אתם הולכים, עם מי , ובאיזה שעה תגיעו הביתה. אהבתי אתכם מספיק, בכך ששתקתי ונתתי לכם לגלות לבד שהחבר הטוב שלכם הוא סתם "נקניק". כדי לתת לכם להבין לבד שהבגד שהתעקשתם לקנות "מהכסף שלכם" הוא זבל. אהבתי אתכם מספיק כדי לשבת לכם על הראש שעתיים בזמן שניקיתם את החדר, במקום לנקות אותו בעצמי תוך רבע שעה. אני אוהב אתכם מספיק, ילדי, בכך שאני מראה לכם כעס, אכזבה, דמעות בעיני. ילדים צריכים לדעת שהוריהם אינם מושלמים. אני אוהב אתכם מספיק, כדי לתת לכם לקחת אחריות על מעשיכם, גם כשאני יודע שהמחיר שתשלמו יהיה כה כבד, שליבי כמעט ייקרע. אני אוהב אתכם מספיק, כדי לומר לא. למרות שאני יודע שתשנאו אותי אח"כ בגלל זה. ויום אחד, כשילדיכם יהיו מספיק בוגרים להבין את ההיגיון שמניע הורים, אז תספרו להם על אביכם הרשע. ואתם תגידו: אתם חושבים שאני רשע?? אבי היה רשע יותר, רשע אמיתי. לנו היה אבא הכי רשע בעולם. בזמן שבבתים אחרים אכלו ממתקים לארוחת בוקר, אצלנו אכלו קורנפלקס, ביצים וטוסטים. בזמן שילדים אחרים קנו קולה ונקניקיה בבית הספר, אנחנו חויבנו לאכול כריכים שאבא הכין בבית. בימי שישי לא הרשו לנו לצאת מוקדם כי היתה ארוחה משפחתית שאסור לפספס. האבא הרשע שלנו התעקש לדעת בכל רגע איפה אנחנו, כאילו שאנחנו אסירים בחופשה. הוא היה חייב לדעת מי החברים שלנו, לאן הולכים, ומה אנו עושים איתם. הוא התעקש שאם אמרנו שנעדר לשעה, אז נעדר לשעה או פחות. התביישנו להודות – אבל הוא הפר בקלות את חוק העסקת הילד בכל שהכריח אותנו לשטוף כלים, לסדר את המיטה, לבשל, לטפל בכביסה, לזרוק את הזבל ועוד כל מיני עבודות אכזריות. ייתכן מאוד שהוא היה שוכב בלילה במיטה, וחושב מה עוד הוא יכול לתת לנו לעשות. הוא התעקש תמיד על האמת, כל האמת ורק האמת. וכשהגענו לגיל הטיפש עשרה, אז החיים נהיו ממש-ממש קשים. אבא לא נתן לחברינו לצפצף מלמטה כשהגיעו, הם היו צריכים להגיע לדלת כדי שיוכל לפגוש אותם. כשכולם "יצאו" בגיל 12-13 אנחנו חיכינו עד גיל 16. כשכולם חזרו לפנות בוקר, אנחנו חויבנו להגיע באחת בלילה. שלא לדבר על זה שכשכולם נסעו להודו, עשו כסף או נרשמו לאוניברסיטה, אנחנו אולצנו באכזריות לשרת בצבא הגנה לישראל. כן, כן. בגלל האבא הרשע שלנו הפסדנו הרבה חוויות שילדים אחרים חוו. אף אחד מאיתנו לא חווה את הריגוש שבגניבה, לא את ה- high משימוש בסמים, את הכיף של הרס רכוש של אחרים או את הקוליות שבאלימות לשמה. מרוב פחד ויראה, לא היינו אנורקטים, לא חשבנו על התאבדות ואפילו לא העזנו להעלות על הדעת אפשרות של בריחה מהבית. בגללו לא נדקרנו או הסתבכנו בקטטה במועדון, וגם לא היינו מעורבים בתאונת דרכים או הפרת סדר במקום ציבורי. אנחנו לא מוכרים למשטרה. הכול בגללו!! עכשיו כשעזבנו את הבית, לכולנו יש השכלה, אנחנו אנשים ישרים, ועושים את כל שביכולתנו להיות הורים מרושעים לילדנו. ממש כמו שאבא שלנו היה. אני חושב שהבעיה של העולם הזה היא, שאין מספיק אבות רשעים ואמהות מרושעות כאלה."
מכתב של אב אוהב לילדיו "יום אחד, ילדיי, כשתהיו בוגרים מספיק להבין את ההיגיון שמניע הורה – אז, כך אני מקווה, תבינו למה יש לכם אבא רשע. אז אספר לכם, כפי שאבי הרשע סיפר לי, שאהבתי אתכם מספיק כדי לשאול לאן אתם הולכים, עם מי , ובאיזה שעה תגיעו הביתה. אהבתי אתכם מספיק, בכך ששתקתי ונתתי לכם לגלות לבד שהחבר הטוב שלכם הוא סתם "נקניק". כדי לתת לכם להבין לבד שהבגד שהתעקשתם לקנות "מהכסף שלכם" הוא זבל. אהבתי אתכם מספיק כדי לשבת לכם על הראש שעתיים בזמן שניקיתם את החדר, במקום לנקות אותו בעצמי תוך רבע שעה. אני אוהב אתכם מספיק, ילדי, בכך שאני מראה לכם כעס, אכזבה, דמעות בעיני. ילדים צריכים לדעת שהוריהם אינם מושלמים. אני אוהב אתכם מספיק, כדי לתת לכם לקחת אחריות על מעשיכם, גם כשאני יודע שהמחיר שתשלמו יהיה כה כבד, שליבי כמעט ייקרע. אני אוהב אתכם מספיק, כדי לומר לא. למרות שאני יודע שתשנאו אותי אח"כ בגלל זה. ויום אחד, כשילדיכם יהיו מספיק בוגרים להבין את ההיגיון שמניע הורים, אז תספרו להם על אביכם הרשע. ואתם תגידו: אתם חושבים שאני רשע?? אבי היה רשע יותר, רשע אמיתי. לנו היה אבא הכי רשע בעולם. בזמן שבבתים אחרים אכלו ממתקים לארוחת בוקר, אצלנו אכלו קורנפלקס, ביצים וטוסטים. בזמן שילדים אחרים קנו קולה ונקניקיה בבית הספר, אנחנו חויבנו לאכול כריכים שאבא הכין בבית. בימי שישי לא הרשו לנו לצאת מוקדם כי היתה ארוחה משפחתית שאסור לפספס. האבא הרשע שלנו התעקש לדעת בכל רגע איפה אנחנו, כאילו שאנחנו אסירים בחופשה. הוא היה חייב לדעת מי החברים שלנו, לאן הולכים, ומה אנו עושים איתם. הוא התעקש שאם אמרנו שנעדר לשעה, אז נעדר לשעה או פחות. התביישנו להודות – אבל הוא הפר בקלות את חוק העסקת הילד בכל שהכריח אותנו לשטוף כלים, לסדר את המיטה, לבשל, לטפל בכביסה, לזרוק את הזבל ועוד כל מיני עבודות אכזריות. ייתכן מאוד שהוא היה שוכב בלילה במיטה, וחושב מה עוד הוא יכול לתת לנו לעשות. הוא התעקש תמיד על האמת, כל האמת ורק האמת. וכשהגענו לגיל הטיפש עשרה, אז החיים נהיו ממש-ממש קשים. אבא לא נתן לחברינו לצפצף מלמטה כשהגיעו, הם היו צריכים להגיע לדלת כדי שיוכל לפגוש אותם. כשכולם "יצאו" בגיל 12-13 אנחנו חיכינו עד גיל 16. כשכולם חזרו לפנות בוקר, אנחנו חויבנו להגיע באחת בלילה. שלא לדבר על זה שכשכולם נסעו להודו, עשו כסף או נרשמו לאוניברסיטה, אנחנו אולצנו באכזריות לשרת בצבא הגנה לישראל. כן, כן. בגלל האבא הרשע שלנו הפסדנו הרבה חוויות שילדים אחרים חוו. אף אחד מאיתנו לא חווה את הריגוש שבגניבה, לא את ה- high משימוש בסמים, את הכיף של הרס רכוש של אחרים או את הקוליות שבאלימות לשמה. מרוב פחד ויראה, לא היינו אנורקטים, לא חשבנו על התאבדות ואפילו לא העזנו להעלות על הדעת אפשרות של בריחה מהבית. בגללו לא נדקרנו או הסתבכנו בקטטה במועדון, וגם לא היינו מעורבים בתאונת דרכים או הפרת סדר במקום ציבורי. אנחנו לא מוכרים למשטרה. הכול בגללו!! עכשיו כשעזבנו את הבית, לכולנו יש השכלה, אנחנו אנשים ישרים, ועושים את כל שביכולתנו להיות הורים מרושעים לילדנו. ממש כמו שאבא שלנו היה. אני חושב שהבעיה של העולם הזה היא, שאין מספיק אבות רשעים ואמהות מרושעות כאלה."