מכתב שעד כה לא יד מה לעשות עם עצמו
מכתב זה נכתב תוך מערבולת רגשות אל ידידת נפשי שכנראה לעלום תשאר רק ככזאת ועל כן הוא מנוסח בבילבול מה: ילד צועק "בושה וחרפה" מתוך אחת הסמטאות. אין איש וחי המאזינים לו, אפילו אלוהים נמנע ממקומות אפלים אלה, הסמטאות. על חומות הבניינים הלובשים חשכת מוות מטפס בזריזות מבחילה הד חורק וצורמני המבשר את בשורת החושך- בושה וחרפה. ההד לובש אוזניים מחודדות, צבעם אדום שרוף. הוא שומע את תחינותיי את בקשותיי ורצונותיי, ההד לובש זנב, זנב אדום ומדמם. האפילה כוסה עליי, מצילה מפני חדוות האור. ואני קטן, מביט מעלה, מתבונן. להד עיניים. ופרצוף. ההד נראה כמוני, מבחיל ומשתק. בוחן את מחשבותיי, מתרפק בין פחדיי, יורק ליחה חומצתית אל תוך נשמתי. דמעות צועקות מתוך עיני. אני מת. תמציתה של התורה היא בחרפתנו, הבושה. חרפה היא להמנע מדברי אהבה פורחים להמנע מלתת ביטוי למחשבותינו הגבוהות, לרגשותינו הגועשים. חרפה היא לא לומר "אני אוהב אותך" כשכך אני מרגיש. חרפה היא להתבייש ביופי הפוקע מתוכנו חרפה היא למנוע ממנו לפרוח לעולם. אך למה מתביישים אנו לומר בכנות את דבר לבנו? מדוע מפחדים אנו לפרוץ את גבולות הסמטאות והאגו, את גדרות הכלא המחניק? אני מתבייש. אני מתבייש באמת הגדולה שלי, אני מתבייש בעצמי, אני מתבייש לשחרר את היופי המוחלט האצור בי ובכולנו. ואותו יופי, לאחר שאחד ישחררו, יפרח הוא בכולנו ומכולנו, הרמונית החיים. אם כך, וללא מחשבות של זוג סקס וגוף, ללא תקוות וציפיות, ללא דבר שבעולם. בריק הנקי- לילך, אני אוהב אותך.
מכתב זה נכתב תוך מערבולת רגשות אל ידידת נפשי שכנראה לעלום תשאר רק ככזאת ועל כן הוא מנוסח בבילבול מה: ילד צועק "בושה וחרפה" מתוך אחת הסמטאות. אין איש וחי המאזינים לו, אפילו אלוהים נמנע ממקומות אפלים אלה, הסמטאות. על חומות הבניינים הלובשים חשכת מוות מטפס בזריזות מבחילה הד חורק וצורמני המבשר את בשורת החושך- בושה וחרפה. ההד לובש אוזניים מחודדות, צבעם אדום שרוף. הוא שומע את תחינותיי את בקשותיי ורצונותיי, ההד לובש זנב, זנב אדום ומדמם. האפילה כוסה עליי, מצילה מפני חדוות האור. ואני קטן, מביט מעלה, מתבונן. להד עיניים. ופרצוף. ההד נראה כמוני, מבחיל ומשתק. בוחן את מחשבותיי, מתרפק בין פחדיי, יורק ליחה חומצתית אל תוך נשמתי. דמעות צועקות מתוך עיני. אני מת. תמציתה של התורה היא בחרפתנו, הבושה. חרפה היא להמנע מדברי אהבה פורחים להמנע מלתת ביטוי למחשבותינו הגבוהות, לרגשותינו הגועשים. חרפה היא לא לומר "אני אוהב אותך" כשכך אני מרגיש. חרפה היא להתבייש ביופי הפוקע מתוכנו חרפה היא למנוע ממנו לפרוח לעולם. אך למה מתביישים אנו לומר בכנות את דבר לבנו? מדוע מפחדים אנו לפרוץ את גבולות הסמטאות והאגו, את גדרות הכלא המחניק? אני מתבייש. אני מתבייש באמת הגדולה שלי, אני מתבייש בעצמי, אני מתבייש לשחרר את היופי המוחלט האצור בי ובכולנו. ואותו יופי, לאחר שאחד ישחררו, יפרח הוא בכולנו ומכולנו, הרמונית החיים. אם כך, וללא מחשבות של זוג סקס וגוף, ללא תקוות וציפיות, ללא דבר שבעולם. בריק הנקי- לילך, אני אוהב אותך.
