א י ל ו נ ה
New member
מכתב שפחדתי לשלוח לך..
פעם מזמן התחלתי ללכת, על מסלול מרוצים ישן עוד זוכרת, בתחילתו אני עומדת, את הדרך בוחנת, מתחילה לאיטי צועדת, את הפסיעות סופרת, אחת לאחת מחברת, בזהירות מתקדמת. לבד ככה גיששתי את הדרך, מגבירה מהירות, ושוב מאטה כי חוששת, פונה לאחור בוחנת, אבל אל האופק הרחוק שואפת, ממשיכה הלאה מהססת. את הצטרפת אלי אי שם די בהתחלה, קיבלת השראה מהצעידה, הרגשת איתי את התחושה המפעימה, איך החיים קיבלו פתאום הרגשה שונה, והחלטת לדבוק בדרכי, לפסוע לצידי. המסלול היה רחב, אינסופי ובלתי נגמר. אימצתי אותך אל חיקי בתוכו, נתתי ידי צעדנו יחדיו במשעולו, למדת לספור צעדים ופסיעות זהירות, לפעמים מעדת בין הבורות. השתדלתי לשמור אותך בקצב הנכון לך, שלא תמהרי להשיג אותי, שלא תבזבזי כוחך בגללי, לפעמים האטתי אפילו כדי להגן עלייך ולהישאר צמודה לליבך. איכשהוא עם הזמן הצעידה המשותפת הפכה לתחרות. את ואני שתינו מנסות להישאר ראשונות, לא לפגר מאחור נשכחות, את ממהרת ואני מדביקה את הקצב, אני נחפזת ואת לא מוותרת. הכוחות של שתינו התדלדלו. אני התחלתי להתנשף בכבדות, למעוד, לפגר ולא להצליח לנשום בעליות המתישות. וגם את אני מאמינה לא הרגשת יותר מדי טוב. הנפילות של שתינו הלכו ותכפו, התרבו והפכו לקשות יותר ויותר. בסוף פרשתי מהמסלול. הוא במילא כבר היה ישן ודי עזוב. אז קמתי והלכתי, בצד הדרך נחתתי ולבד עם עצמי את הפצעים חבשתי, נתתי לזמן לרפא את הגלדים, מצאתי מסלול חדש והתחלתי לצעוד בו שוב עם עצמי. יום אחד התגלית בהפתעה, הראית פנייך בחשיכה, סיפרת שהרבה זמן את כבר עוקבת בדממה, לא מגיבה, לא מצטרפת, כי את יודעת שאני פגיעה, והמסלול שלי אצלך בהרגשה. זה לא היה המסלול הפרטי שלי, לא היה איכפת לי שתצעדי שוב לידי. התגברתי מאז, התחזקתי, התחסנתי, גם היה לי די בודד ללכת לבד, הזמנתי אותך להצטרף בלי לחשוב עלי בכלל. המסלול ציבורי, שייך לכולם, בואי תצעדי, אם מתאים לך הדבר. עכשיו שוב שתינו צועדות במקביל, לפעמים נפגשות במעגל ממשיק, אני מושיטה יד כשצריך, וגם את לא נמנעת מלתמוך כשקשה לעיתים. מדי פעם את עוברת לפס האישי שלי, שולחת לי שם הודעה שאת פני מחווירה, אני מרגישה שוב את התחרות מתפתחת באוירה, מתרחקת, לא מגיבה, אבל נשמרת זהירה, חושבת ומוטרדת לבד בלילה עם הלבנה. שוב יש כאן את תחושת ההדבקה, מי מתחילה ומי נגררת, מי מתקדמת ומי נופלת, למרות שאין מטרה, והמישורים מקבילים ולא בהכרח אחת ליד השניה אנו צועדות, נופלות או קורסות. בקשה לי אלייך. בואי לא נהפוך את זה לתחרות שבסופה אחת מאיתנו שוב תמצא עצמה בצד הדרך מוטלת שבורה, בואי נמשיך לצעוד אחת ליד השניה, לתמוך בפגישות המזדמנות, אבל לא לנסות לחפש בין השורות. כששתינו ביחד נופלות, זה כואב, את זה אני כבר יודעת, מזה אני בלב פוחדת, חוששת, ולכן מבקשת, זאת לא תחרות, אני פוסקת. אם את רוצה אני אפרוש עכשיו, אתבודד קצת עם עצמי או אמצא לי מסלול אחר חדש נוסף, אולי שוב תשקיפי עלי בשקט מהצד ואני לא אדע בכלל. אבל אני לא מתחרה, לא נדבקת בגלל מילה, קשה לי ואני לא מסתירה, למרות שיש גם את החוזק והגדולה לצד הנפילה. רק תגידי מה את מחליטה.
פעם מזמן התחלתי ללכת, על מסלול מרוצים ישן עוד זוכרת, בתחילתו אני עומדת, את הדרך בוחנת, מתחילה לאיטי צועדת, את הפסיעות סופרת, אחת לאחת מחברת, בזהירות מתקדמת. לבד ככה גיששתי את הדרך, מגבירה מהירות, ושוב מאטה כי חוששת, פונה לאחור בוחנת, אבל אל האופק הרחוק שואפת, ממשיכה הלאה מהססת. את הצטרפת אלי אי שם די בהתחלה, קיבלת השראה מהצעידה, הרגשת איתי את התחושה המפעימה, איך החיים קיבלו פתאום הרגשה שונה, והחלטת לדבוק בדרכי, לפסוע לצידי. המסלול היה רחב, אינסופי ובלתי נגמר. אימצתי אותך אל חיקי בתוכו, נתתי ידי צעדנו יחדיו במשעולו, למדת לספור צעדים ופסיעות זהירות, לפעמים מעדת בין הבורות. השתדלתי לשמור אותך בקצב הנכון לך, שלא תמהרי להשיג אותי, שלא תבזבזי כוחך בגללי, לפעמים האטתי אפילו כדי להגן עלייך ולהישאר צמודה לליבך. איכשהוא עם הזמן הצעידה המשותפת הפכה לתחרות. את ואני שתינו מנסות להישאר ראשונות, לא לפגר מאחור נשכחות, את ממהרת ואני מדביקה את הקצב, אני נחפזת ואת לא מוותרת. הכוחות של שתינו התדלדלו. אני התחלתי להתנשף בכבדות, למעוד, לפגר ולא להצליח לנשום בעליות המתישות. וגם את אני מאמינה לא הרגשת יותר מדי טוב. הנפילות של שתינו הלכו ותכפו, התרבו והפכו לקשות יותר ויותר. בסוף פרשתי מהמסלול. הוא במילא כבר היה ישן ודי עזוב. אז קמתי והלכתי, בצד הדרך נחתתי ולבד עם עצמי את הפצעים חבשתי, נתתי לזמן לרפא את הגלדים, מצאתי מסלול חדש והתחלתי לצעוד בו שוב עם עצמי. יום אחד התגלית בהפתעה, הראית פנייך בחשיכה, סיפרת שהרבה זמן את כבר עוקבת בדממה, לא מגיבה, לא מצטרפת, כי את יודעת שאני פגיעה, והמסלול שלי אצלך בהרגשה. זה לא היה המסלול הפרטי שלי, לא היה איכפת לי שתצעדי שוב לידי. התגברתי מאז, התחזקתי, התחסנתי, גם היה לי די בודד ללכת לבד, הזמנתי אותך להצטרף בלי לחשוב עלי בכלל. המסלול ציבורי, שייך לכולם, בואי תצעדי, אם מתאים לך הדבר. עכשיו שוב שתינו צועדות במקביל, לפעמים נפגשות במעגל ממשיק, אני מושיטה יד כשצריך, וגם את לא נמנעת מלתמוך כשקשה לעיתים. מדי פעם את עוברת לפס האישי שלי, שולחת לי שם הודעה שאת פני מחווירה, אני מרגישה שוב את התחרות מתפתחת באוירה, מתרחקת, לא מגיבה, אבל נשמרת זהירה, חושבת ומוטרדת לבד בלילה עם הלבנה. שוב יש כאן את תחושת ההדבקה, מי מתחילה ומי נגררת, מי מתקדמת ומי נופלת, למרות שאין מטרה, והמישורים מקבילים ולא בהכרח אחת ליד השניה אנו צועדות, נופלות או קורסות. בקשה לי אלייך. בואי לא נהפוך את זה לתחרות שבסופה אחת מאיתנו שוב תמצא עצמה בצד הדרך מוטלת שבורה, בואי נמשיך לצעוד אחת ליד השניה, לתמוך בפגישות המזדמנות, אבל לא לנסות לחפש בין השורות. כששתינו ביחד נופלות, זה כואב, את זה אני כבר יודעת, מזה אני בלב פוחדת, חוששת, ולכן מבקשת, זאת לא תחרות, אני פוסקת. אם את רוצה אני אפרוש עכשיו, אתבודד קצת עם עצמי או אמצא לי מסלול אחר חדש נוסף, אולי שוב תשקיפי עלי בשקט מהצד ואני לא אדע בכלל. אבל אני לא מתחרה, לא נדבקת בגלל מילה, קשה לי ואני לא מסתירה, למרות שיש גם את החוזק והגדולה לצד הנפילה. רק תגידי מה את מחליטה.