מכתב ששלחתי לגלי
בס"ד יום חמישי 07 פברואר 2002. לכבוד מנהל חברת גלי , שלום רב, רציתי לספר לך את שקרה לי אתמול באחד מחנויות הרשת שלכם. לגבי, הסיפור הסתיים בסדר אבל חשבתי שמן הראוי שתשמע עלכך. שלשום , בתאריך: 05.02.02, נכנסתי לחנותכם ברחוב כנפי נשרים בירושלים לקנות נעלי התעמלות לבני בן ה – 12. בני ניסה כמה וכמה זוגות עד שמצא את שאהבה נפשו. הנעל היתה נעל תצוגה והעובדת הלכה למצוא את הזוג. מכיוון שכבר ניסה כמה וכמה זוגות, לא ניסה את הנעל השניה שנמצאה היכן שהוא. כאשר הגענו הביתה, ראינו בצער שהאבזם של הנעל השניה שבור כך שאי אפשר לנעול אותה. החנות כבר היתה סגורה, אנו היינו הקונים האחרונים. למחרת, התקשרתי וסיפרתי למוכרת את הסיפור. היא שאלה אם יש לי קבלה ואז נזכרתי שכלל לא קיבלתי קבלה. אמרתי לה שאין לי קבלה אבל הנעליים החדשות עדיין בקופסא עם השקית של גלי ושלבטח היא תזכור את הילד. היא אמרה: בסדר, תבואו עם הנעליים. אשתי היתה צריכה להיות באזור, היא נכנסה עם הילד והמוכרת סירבה להחליף להם את הנעליים בלי קבלה. חזרתי אנכי עם הילד לחנות ורציתי לראות אם יהיה למוכרת את העוז והחוצפה לומר לי בפרצוף שאיננה זוכרת אותי מאתמול. אמנם, הרבה אנשים עוברים כל יום בחנות, אבל אני הגעתי עם ארבעה ילדים, שניים מהם קיבלו נעליים, הם עשו בלגן כדרכם של ילדים, וגם היינו לבסוף לבד בחנות (כשיצאנו, נעלו את החנות). אחרי הכל מדובר ביום אחד בלבד. המוכרת התעקשה שאיננה זוכרת אותי ואם אין לי קבלה אז אין מה לדבר. שאלתי אותה ברוגז: אז למה לא נתת לי קבלה ? שאלה זו הרגיזה אותה והיא ענתה: אני כן נתתי לך קבלה !!! ואז שאלתי אותה: אבל את אומרת שאת לא זוכרת אותי ?? אז כמובן היא הסמיקה והתבלבלה אבל המשיכה להתעקש שהיא לא זוכרת כלום. לא אלאה אותך בעוד פרטים אבל התעקשתי לדבר עם מנהל. גם את זאת היא לא רצתה לאפשר לי. הוא יבוא ביום רק ביום ראשון. התעקשתי לקבל לפחות את שמו ואת הטלפון , גם לזאת נעניתי בשלילה. בינתיים, קונים בחנות החלו מתעניינים במצב המשונה, הרי אני מביא נעליים חדשות שהחנות הזאת מוכרת, אני לא מבקש את כספי בחזרה, אני רק מבקש להחליף אותם. מדוע משקרת המוכרת במצח נחושה ומתעקשת שאיננה זוכרת אותי ? לא יכולתי להבין את הדבר. התחלתי להזכיר לה כל מיני פרטים קטנים. את זוכרת שכשאמרת לי שהמחיר הוא: מאה תשעים ותשע ותשעים אגורות, צחקתי ואמרתי לך: למה לא תשעים ותשע אגורות ? ואז אמרת לי: במילא אין לי עשר אגורות עודף , אז עניתי: בסדר, שימי בקופסת צדקה. איך היא יכולה לשכוח את כל הדו שיח הזה שהיה רק יום קודם בסוף היום ? המוכרת שוב הסמיקה אבל ממשיכה להתעקש. בסופו של דבר, כשראתה שעוד ועוד אנשים מרימים גבה ומתעניינים, הבינה שהעסק מסתבך והחליטה להתקשר למנהל. דיברתי אתו והוא מיד הבין את האבסורד והורה לה להחליף לנו את הנעליים. אז אמנם קיבלנו לבסוף נעליים, אבל הטירטור הזה, ההשפלה הזו, הריצה פעמיים שוב אל החנות והשקרים של העובדים במצח נחושה מאד כואבים לי. ועלה בדעתי פתרון אחד: אני שילמתי במזומן. המוכרת לא נתנה לי קבלה. למה היא כל כך התעקשה שהיא לא זוכרת את המקרה ? אולי היא מכניסה את הכסף המזומן לכיס ולא מדווחת עליו ולכן לא רצתה להודות במכירה. זוהי רק השערה. מוכרת זו עושה לכם שירות מאד מאד רע. אתם לבד מבינים שאני בחיים כבר לא אכנס לחנויות של גלי. יש לי בלי עין הרע, תשעה ילדים. אני כבר קניתי אצלכם עשרות זוגות נעליים. והייתי קונה עוד עשרות. יש לי שכנים , מכרים , חברים בבית הכנסת, מטבע הדברים מספרים אחד לשני סיפורים שכאלו. לכל אחד מהם יש גם ילדים, ולא נראה לי שירצו להכנס לחנות הזאת כאשר מתברר שיושבים שם שקרנים ונוכלים. לידיעתכם, בכבוד רב, שלומי
בס"ד יום חמישי 07 פברואר 2002. לכבוד מנהל חברת גלי , שלום רב, רציתי לספר לך את שקרה לי אתמול באחד מחנויות הרשת שלכם. לגבי, הסיפור הסתיים בסדר אבל חשבתי שמן הראוי שתשמע עלכך. שלשום , בתאריך: 05.02.02, נכנסתי לחנותכם ברחוב כנפי נשרים בירושלים לקנות נעלי התעמלות לבני בן ה – 12. בני ניסה כמה וכמה זוגות עד שמצא את שאהבה נפשו. הנעל היתה נעל תצוגה והעובדת הלכה למצוא את הזוג. מכיוון שכבר ניסה כמה וכמה זוגות, לא ניסה את הנעל השניה שנמצאה היכן שהוא. כאשר הגענו הביתה, ראינו בצער שהאבזם של הנעל השניה שבור כך שאי אפשר לנעול אותה. החנות כבר היתה סגורה, אנו היינו הקונים האחרונים. למחרת, התקשרתי וסיפרתי למוכרת את הסיפור. היא שאלה אם יש לי קבלה ואז נזכרתי שכלל לא קיבלתי קבלה. אמרתי לה שאין לי קבלה אבל הנעליים החדשות עדיין בקופסא עם השקית של גלי ושלבטח היא תזכור את הילד. היא אמרה: בסדר, תבואו עם הנעליים. אשתי היתה צריכה להיות באזור, היא נכנסה עם הילד והמוכרת סירבה להחליף להם את הנעליים בלי קבלה. חזרתי אנכי עם הילד לחנות ורציתי לראות אם יהיה למוכרת את העוז והחוצפה לומר לי בפרצוף שאיננה זוכרת אותי מאתמול. אמנם, הרבה אנשים עוברים כל יום בחנות, אבל אני הגעתי עם ארבעה ילדים, שניים מהם קיבלו נעליים, הם עשו בלגן כדרכם של ילדים, וגם היינו לבסוף לבד בחנות (כשיצאנו, נעלו את החנות). אחרי הכל מדובר ביום אחד בלבד. המוכרת התעקשה שאיננה זוכרת אותי ואם אין לי קבלה אז אין מה לדבר. שאלתי אותה ברוגז: אז למה לא נתת לי קבלה ? שאלה זו הרגיזה אותה והיא ענתה: אני כן נתתי לך קבלה !!! ואז שאלתי אותה: אבל את אומרת שאת לא זוכרת אותי ?? אז כמובן היא הסמיקה והתבלבלה אבל המשיכה להתעקש שהיא לא זוכרת כלום. לא אלאה אותך בעוד פרטים אבל התעקשתי לדבר עם מנהל. גם את זאת היא לא רצתה לאפשר לי. הוא יבוא ביום רק ביום ראשון. התעקשתי לקבל לפחות את שמו ואת הטלפון , גם לזאת נעניתי בשלילה. בינתיים, קונים בחנות החלו מתעניינים במצב המשונה, הרי אני מביא נעליים חדשות שהחנות הזאת מוכרת, אני לא מבקש את כספי בחזרה, אני רק מבקש להחליף אותם. מדוע משקרת המוכרת במצח נחושה ומתעקשת שאיננה זוכרת אותי ? לא יכולתי להבין את הדבר. התחלתי להזכיר לה כל מיני פרטים קטנים. את זוכרת שכשאמרת לי שהמחיר הוא: מאה תשעים ותשע ותשעים אגורות, צחקתי ואמרתי לך: למה לא תשעים ותשע אגורות ? ואז אמרת לי: במילא אין לי עשר אגורות עודף , אז עניתי: בסדר, שימי בקופסת צדקה. איך היא יכולה לשכוח את כל הדו שיח הזה שהיה רק יום קודם בסוף היום ? המוכרת שוב הסמיקה אבל ממשיכה להתעקש. בסופו של דבר, כשראתה שעוד ועוד אנשים מרימים גבה ומתעניינים, הבינה שהעסק מסתבך והחליטה להתקשר למנהל. דיברתי אתו והוא מיד הבין את האבסורד והורה לה להחליף לנו את הנעליים. אז אמנם קיבלנו לבסוף נעליים, אבל הטירטור הזה, ההשפלה הזו, הריצה פעמיים שוב אל החנות והשקרים של העובדים במצח נחושה מאד כואבים לי. ועלה בדעתי פתרון אחד: אני שילמתי במזומן. המוכרת לא נתנה לי קבלה. למה היא כל כך התעקשה שהיא לא זוכרת את המקרה ? אולי היא מכניסה את הכסף המזומן לכיס ולא מדווחת עליו ולכן לא רצתה להודות במכירה. זוהי רק השערה. מוכרת זו עושה לכם שירות מאד מאד רע. אתם לבד מבינים שאני בחיים כבר לא אכנס לחנויות של גלי. יש לי בלי עין הרע, תשעה ילדים. אני כבר קניתי אצלכם עשרות זוגות נעליים. והייתי קונה עוד עשרות. יש לי שכנים , מכרים , חברים בבית הכנסת, מטבע הדברים מספרים אחד לשני סיפורים שכאלו. לכל אחד מהם יש גם ילדים, ולא נראה לי שירצו להכנס לחנות הזאת כאשר מתברר שיושבים שם שקרנים ונוכלים. לידיעתכם, בכבוד רב, שלומי