א שיקלגרובר
New member
מכתב תשובה לסרבנים!!!
מי שרוצה לחיות חייב להילחם; ומי שאינו רוצה להילחם, בעולם של מאבק נצחי, איננו ראוי לכך. אנו נלחמים על הגנת וקיום בני עמנו, מחיה לילדינו, חופש ועצמאות לארץ אבותינו. אנו עושים זאת כדי שבני עמנו יוכלו להגשים את המטרה שהטיל עלינו הבורא. לעולם הרחב אין שום סיבה להילחם עבורנו, ואלוהים לא מעניק קיום למדינות פחדניות. אנו אומה רודפת שלום, מתוך שכנוע פנימי עמוק. אנו רוצים שלום, בגלל ששום מלחמה לא תקל על המצוקה והצער באיזור. מה שעומד בבסיס כל מלחמה הוא הרס פרחיה של כל אומה - ואנחנו זקוקים לשלום וכמהים לו. אבל מלחמתנו באויבינו לא יכולה להתנהל באופן אבירי. המאבק הוא בין תפיסות חיים שונות, ועליו להתבצע בקשיחות בלתי מתפשרת. על מנת להשיג את המטרה, כל מטרה, יש לפעול במקוריות אבל גם בכוח. הישגיו הגדולים של האדם באו לאחר מאבק. מי שלא נאבק, לעולם לא ינצח. מי שלא לומד מההיסטוריה, משול לעיוור או לחירש. לא נזכה במדינתנו רק בתפילות לאלוהים, ולא בתקווה לעזרה מהאומות המאוחדות. רק ע"י שימוש בכוחנו. מהלומת מחץ אחת תכניע את אויבינו, בלא התחשבות בנזק. מכה אחת מוחצת. במלחמה אל תהיה צודק: היה המנצח. הצלחה היא המבחן היחיד להבחנה בין טוב ורע. במסלול ההצלחה יש כמה אבני דרך: משמעת, מאמץ, יושר, סדר, נקיון כפיים, צלילות דעת, כנות, הקרבה, ואהבת המולדת. "השכלה ועקרונות אוניברסליים" הם הסם המשחית והמפורר ביותר, שה"ליברליות" המציאה כדי לחסל את עצמה. אחד הסימפטומים הגרועים ביותר לניוון הוא התעצמותה של הפחדנות, אל מול האחריות הנדרשת. פחדנות ממנה נובעת שינאה עצמית. במציאות חיינו, האידאה הפציפיסטית-הומנית היא הגיונית, רק אם וכאשר ייכון שלטון אחד על פני כדור הארץ; כלומר: ראשית עלינו להילחם - ואחר כך, אולי, פציפיזם. "אהבת השלום" בלבד, או החוק הבינלאומי במקום כוחה של המדינה - כל האמצעים האלה נועדו לסרס את אזרחי המדינה. יש כאלה שנותנים את הודו בתור דוגמא, מה שמכונה "התנגדות פסיבית". בדיוק: הם מעוניינים להפוך אותנו להודו, עם של הוזים, שבורח מהמציאות, כדי שיוכלו לדכא אותנו לנצח. באיזה מזון הלעיטה התקשורת המקומית, לפני האירועים, את הציבור הרחב? האם לא היה זה הסם הגרוע ביותר שניתן להעלות על הדעת? האם הם, בתקשורת, לא הזריקו את "רדיפת השלום" הזו, היישר אל תוך לבבות אזרחינו, בשעה ששאר העולם נכון למרר את חיינו? וגם בעת שלום - האם התקשורת לא השפיעה על הציבור לפקפק בעצם זכותנו על הארץ שלנו? האם התקשורת לא הביאה את המושג "דמוקרטיה" עד לאבסורד? בנוסף, חובה עלינו לפתוח במאבק מרוכז, חובק, כנגד האבטלה, על מנת שמעמד העובדים יינצל מהרס. בתוך ארבע שנים עלינו להתגבר על האבטלה - ובה בעת לספק את כל האמצעים לשם פריחה מחודשת של המסחר והכלכלה. כמו-כן, האומה שלנו לא תוכל להתקיים ללא חוק וסדר. התיאטרון, האמנות, הספרות, הקולנוע, העיתונות, שלטי חוצות או חלונות ראווה - כל אלה חייבים להתנקות מגילויים מכוערים, ולשרת רעיונות מוסריים ותרבותיים. למסר הנדרש אין גוונים מרובים; הוא חיובי או שלילי, אהבה או שינאה, צודק או שגוי, אמת או שקר. לעולם לא ייתכן חצי מזה וחצי מזה. זהו התנאי ההכרחי בכל מערכת הסברה: לנקוט בגישה ברורה והחלטית כלפי כל בעיה בה אנו נתקלים. הקם להורגך, השכם להורגו. העם שלנו איננו שש אלי קרב. אזרחינו הם חיילים, שאינם רוצים מלחמה, אבל לא נרתעים ממנה. הם אוהבים את השלום, אבל גם אוהבים את חירותם ואת כבודם. לעולם לא נרשה לפלג את עמנו למחנות שונים, שנלחמים זה בזה. העולם לא יעזור לנו, עלינו לעזור לעצמנו. כוחנו הוא מקור חיינו; הכוח שהעניק בידינו הקדוש ברוך הוא, שממנו ובעזרתו אנו נלחמים על חיינו. אלוהים, מי ייתן ולעולם לא נהסס או נפגין מורך לב. מי ייתן והשם יתברך ירעיף עלינו מחסדיו, יחזק את מטרותינו, ויעניק לנו חוכמה ואמונה בבני עמנו. אם אנחנו נאלצים לשלוח את הפרחים של בני עמנו, אל תוך זוועות המלחמה, בלא שום התקפלות וחשש, בוודאי שיש לנו זכות להילחם במיליונים בני גזע אחר, המתרבים כמזיקים. אנו נלחמים לא רק למען עצמנו, אלא למען המדינה כולה.
מי שרוצה לחיות חייב להילחם; ומי שאינו רוצה להילחם, בעולם של מאבק נצחי, איננו ראוי לכך. אנו נלחמים על הגנת וקיום בני עמנו, מחיה לילדינו, חופש ועצמאות לארץ אבותינו. אנו עושים זאת כדי שבני עמנו יוכלו להגשים את המטרה שהטיל עלינו הבורא. לעולם הרחב אין שום סיבה להילחם עבורנו, ואלוהים לא מעניק קיום למדינות פחדניות. אנו אומה רודפת שלום, מתוך שכנוע פנימי עמוק. אנו רוצים שלום, בגלל ששום מלחמה לא תקל על המצוקה והצער באיזור. מה שעומד בבסיס כל מלחמה הוא הרס פרחיה של כל אומה - ואנחנו זקוקים לשלום וכמהים לו. אבל מלחמתנו באויבינו לא יכולה להתנהל באופן אבירי. המאבק הוא בין תפיסות חיים שונות, ועליו להתבצע בקשיחות בלתי מתפשרת. על מנת להשיג את המטרה, כל מטרה, יש לפעול במקוריות אבל גם בכוח. הישגיו הגדולים של האדם באו לאחר מאבק. מי שלא נאבק, לעולם לא ינצח. מי שלא לומד מההיסטוריה, משול לעיוור או לחירש. לא נזכה במדינתנו רק בתפילות לאלוהים, ולא בתקווה לעזרה מהאומות המאוחדות. רק ע"י שימוש בכוחנו. מהלומת מחץ אחת תכניע את אויבינו, בלא התחשבות בנזק. מכה אחת מוחצת. במלחמה אל תהיה צודק: היה המנצח. הצלחה היא המבחן היחיד להבחנה בין טוב ורע. במסלול ההצלחה יש כמה אבני דרך: משמעת, מאמץ, יושר, סדר, נקיון כפיים, צלילות דעת, כנות, הקרבה, ואהבת המולדת. "השכלה ועקרונות אוניברסליים" הם הסם המשחית והמפורר ביותר, שה"ליברליות" המציאה כדי לחסל את עצמה. אחד הסימפטומים הגרועים ביותר לניוון הוא התעצמותה של הפחדנות, אל מול האחריות הנדרשת. פחדנות ממנה נובעת שינאה עצמית. במציאות חיינו, האידאה הפציפיסטית-הומנית היא הגיונית, רק אם וכאשר ייכון שלטון אחד על פני כדור הארץ; כלומר: ראשית עלינו להילחם - ואחר כך, אולי, פציפיזם. "אהבת השלום" בלבד, או החוק הבינלאומי במקום כוחה של המדינה - כל האמצעים האלה נועדו לסרס את אזרחי המדינה. יש כאלה שנותנים את הודו בתור דוגמא, מה שמכונה "התנגדות פסיבית". בדיוק: הם מעוניינים להפוך אותנו להודו, עם של הוזים, שבורח מהמציאות, כדי שיוכלו לדכא אותנו לנצח. באיזה מזון הלעיטה התקשורת המקומית, לפני האירועים, את הציבור הרחב? האם לא היה זה הסם הגרוע ביותר שניתן להעלות על הדעת? האם הם, בתקשורת, לא הזריקו את "רדיפת השלום" הזו, היישר אל תוך לבבות אזרחינו, בשעה ששאר העולם נכון למרר את חיינו? וגם בעת שלום - האם התקשורת לא השפיעה על הציבור לפקפק בעצם זכותנו על הארץ שלנו? האם התקשורת לא הביאה את המושג "דמוקרטיה" עד לאבסורד? בנוסף, חובה עלינו לפתוח במאבק מרוכז, חובק, כנגד האבטלה, על מנת שמעמד העובדים יינצל מהרס. בתוך ארבע שנים עלינו להתגבר על האבטלה - ובה בעת לספק את כל האמצעים לשם פריחה מחודשת של המסחר והכלכלה. כמו-כן, האומה שלנו לא תוכל להתקיים ללא חוק וסדר. התיאטרון, האמנות, הספרות, הקולנוע, העיתונות, שלטי חוצות או חלונות ראווה - כל אלה חייבים להתנקות מגילויים מכוערים, ולשרת רעיונות מוסריים ותרבותיים. למסר הנדרש אין גוונים מרובים; הוא חיובי או שלילי, אהבה או שינאה, צודק או שגוי, אמת או שקר. לעולם לא ייתכן חצי מזה וחצי מזה. זהו התנאי ההכרחי בכל מערכת הסברה: לנקוט בגישה ברורה והחלטית כלפי כל בעיה בה אנו נתקלים. הקם להורגך, השכם להורגו. העם שלנו איננו שש אלי קרב. אזרחינו הם חיילים, שאינם רוצים מלחמה, אבל לא נרתעים ממנה. הם אוהבים את השלום, אבל גם אוהבים את חירותם ואת כבודם. לעולם לא נרשה לפלג את עמנו למחנות שונים, שנלחמים זה בזה. העולם לא יעזור לנו, עלינו לעזור לעצמנו. כוחנו הוא מקור חיינו; הכוח שהעניק בידינו הקדוש ברוך הוא, שממנו ובעזרתו אנו נלחמים על חיינו. אלוהים, מי ייתן ולעולם לא נהסס או נפגין מורך לב. מי ייתן והשם יתברך ירעיף עלינו מחסדיו, יחזק את מטרותינו, ויעניק לנו חוכמה ואמונה בבני עמנו. אם אנחנו נאלצים לשלוח את הפרחים של בני עמנו, אל תוך זוועות המלחמה, בלא שום התקפלות וחשש, בוודאי שיש לנו זכות להילחם במיליונים בני גזע אחר, המתרבים כמזיקים. אנו נלחמים לא רק למען עצמנו, אלא למען המדינה כולה.