מלאך המוות
מלאך המוות
מלאך המוות כל יום, כל פעם, בערך בשעה שמונה, מקסימום תשע, כל פעם כששיטגלביץ הזקן חוזר הבייתה כל הבניין מרגיש. האמת שזה לא בדיוק כל הבניין, זה רק אני ופינונה, שהיא הטוכי שלי, ואולי גם החברים שמדי פעם באים, אבל אין אפס, כל פעם שהוא חוזר אני יודע. עכשיו, זה לא שאני מגד עתידות או משהו, איזה מגד ואיזה מגדת, רק שאם השכן שלכם היה קברן אז גם אתם הייתם מרגישים את ריח המוות כל פעם כשהוא היה חוזר. והוא חוזר כל פעם בשעה שמונה, מקסימום, אבל מקסימום תשע. ולא משנה מה אני עושה, מנגן על הפסנטר, מצייר, ישן, רואה דרו קרי או אנא ערפף, כל פעם, אבל כל פעם אני מרגיש את המוות שמלווה אותו, או, אולי, אותו מלווה את המוות. בלילה, לפני שאני הולך לישון, עם השמיכה שמגיעה בדיוק עד לפיטמות, בהונות זקורים לאלוהים והחלומות שעדיין תקועים באיילון צפון, בלילה, כל פעם, כל פעם אני חושב עליו שאיזה מסכן הבן אדם שכל החיים שלו נתקע עם המוות ואפילו עכשיו, הבן אדם בן 70, אפילו עכשיו המוות משעבד אותו ואין לו מנוחה. כשהייתי ילד אני זוכר שאמא תמיד אמרה לי שאסור להתקרב אליו ואבא תמיד אמר לו יפה שלום שלום בשביל שהוא לא יתעצבן אבל חס וחלילה שתתן לו את היד שלך למה השטן ירגיש את זה, אז בגלל זה תמיד לחצתי לו את היד רק בשביל שגם אני ארגיש את השטן. פינונה, שהיא הטוכי שלי, פינונה כל פעם בשעה שמונה, מקסימום תשע, כל פעם מתחילה לצעוק `הצילו הצילו`, שזו המילה היחידה שלמדתי אותה, חוץ מלך תזדיין אבל זה לא נחשב כי את היא שומעת כל פעם בזינזנה. אני מרגיש את המוות, היא צועקת הצילו הצילו וככה אני יודע שמלאך המוות חזר הבייתה מלווה את שטיגלביץ. או, אולי, שטיגלביץ מלווה את מלאך המוות. ככה זה היה כל יום, לפחות כשהחלומות שלי היו תקועים על איילון צפון, אבל עכשיו החלטתי שנשבר לי, ושאולי בכלל אני מדמיין את כל זה, זו לא תיהיה הפעם הראשונה, והכי טוב, באמת, הכי טוב זה לדבר איתו וסוף סוף לדעת, כי אין, אין כמו הידיעה. הורים יקרים. ככה כתבתי להם בשביל שאולי הוא באמת מלאך המוות, או לפחות מקושר איתו, ואולי הוא יתעצבן ככה שהשכן הצעיר שלו בא משום מקום ושואל אותו תגיד לי, אתה ומלאך המוות אחוקים, אז החלטתי לכתוב להורים מכתב פרידה ג`סט אין קייס. הורים יקרים, ככה כתבתי להם. החלטתי, ואני יודע שזו, לבטח, תראה לכם החלטה מוזרה, אבל החלטתי לברר את כל העניין הזה של שטיגלביץ כי אני חייב לדעת אם השטן משעבד אותו או שזה סתם ההמצאות שלי. ואני יודע מה תגידו, הילד התחרפן, אבל אבא, אתה תמיד אמרת לי שאני צריך לעשות את מה שאני מאמין בו ואמא אמרה שאסור לחיות עם רגשות חרטה אחרת זה אוכל אותך מבפנים ואז אתה מתפרק או מינימום אתה חי-מת, ותראה אותי, 30 שנה עם אבא שלך ומאז אני מצטערת. מאז אני מתה. אבא. אני יודע שאתה אוהב אותי. באמת. אני עוד זוכר שאמרת שזה שיש לך עוד ילדים ממקומות אחרים זה לא אומר כלום ואני באמת הבן הכי אהוב שלך. אמא. אני גם יודע שאת אוהבת אותי וזה שאת בוגדת באבא לא אומר כלום כי איתו את חיה ואיתו, כמו שאמרת, כבר מזמן מתת. אבל מה, אתם יודעים, שטיגלביץ הזה. אני משתגע. ולא, ולא רק אני, כי עובדה, באמת, גם פינונה חוטפת כל פעם עצבים כשהוא חוזר הבייתה בשמונה, מקסימום תשע. אז, באמת, נשבר לי מכל העניין, כי, אתם יודעים, לפעמים אתם חייבים לגמור עם משהו אחרת זה יטריף לכם את השכל, והחלטתי לדבר איתו ולשאול מה באמת כל הסיפור. רק רציתי שתדעו שאני אוהב אתכם, תגידו את זה גם לעוז ומיקי, ואני מקווה שיהיה בסדר. שלכם, ככה כתבתי להם, שלכם, באהבה, אוליאל. הנחתי את המכתב על הדלפק איפה שהחשבונות חשמל וטלפון, סגרתי את המחשב ונתתי לו נשיקה בפעם האחרונה, כמו גם לטלביזיה, למיטה ולארון המצעים, שמתי את פינונה על הכתף והנה עכשיו אני מול דירה 15, `שטיגבליץ`, ואוטוטו הולך לרקוד עם המוות, או, אולי, סתם לעשות לעצמי פאדיחות. גם זו לא תהיה הפעם הראשונה. אני דופק על הדלת, טיק-טיק-טאק. אין תגובה אז החלטתי שנצלצל בפעמון כי זה לחלוטין מוצדק שאם לא עונים בדלת אז מצלצלים בפעמון. טה-רה-לה-לה-לה-לההה. ממתין כמה שניות, אני יודע, חצי דקה, טה-רה-לה-לה-לה-להההה, מסתכל על שעון, 20:45, אולי הוא עדיין לא חזר או משהו, מתכוון ללכת למעלית והנה נפתחת הפלדלת שלו. `כן?` הוא נראה מופתע משהו אבל אולי זה רק מלאך המוות שדופק עלי אוונטות בשביל שהוא יעני סתם בן אדם ולא לוציפר, `היי..?` נשמעתי גם לעצמי קצת מהוסס אז בטח גם למלאך המוות, אבל, לא יודע, אם זה מלאך המוות אז הוא בטח קורא את המחשבות שלי וחבל על הזמן לא משנה כמה אני אתאמץ, ואם זה סתם בן אדם מהרגילים אז ככה או ככה זה לא משנה, `כן...?` גם הוא נשמע מופתע, `תגיד, אתה ?` חשבתי לנקוט בגישה הישירה אבל אז הבנתי שאולי גם הוא ינקוט בה ואז אוטומטית ישים עלי קרני רנטגן ואכלתי אותה, `אני אולי יכול לחכות אצלך כמה דקות עד שההורים יגיעו?` אמרתי את הדבר הראשון שקפץ לי לראש, `אה?` הוא שיחק אותה מופתע, `ההורים שלי הלכו ולא השאירו לי מפתח. ואני מפחד בחוץ ככה למה אמרו שיש בזמן האחרון אנס בשכונה כאן אצלנו. אני בבקשה יכול להיכנס?` אמצתי את הקול הכי דוסון קרירי בעולם שיכלתי לדמיין, `והטוכי איך איתך?` הוא ניסה לתחקר אותי השטן הזה, `הטוכי?` שמתי לב פתאום לפינונה שנראתה גם היא קצת מבוהלת ממנו, `היא עפה מהכלוב בשביל שלא יהיה לי משעמם. אכפת לך? בבבקשה..?` החלטתי עכשיו סופית שאם זה לא קונה אותו אז הוא באמת השטן למה רק איש רע באמת לא היה פותח לי את הדלת, `טוב..` הוא לחש עם שיעול מהול בכמה טונות של ניקוטין, `אני מניח שזו לא תהיה בעיה. נכון..?` חקר אותי עם העיניים השטניות שלו, `נכון` פלטתי במהירות ועכשיו הבנתי שאין כבר דרך חזרה ואם מקודם יכלתי ללכת עכשיו הוא בטוח ישפד אותי אוטומטית למה בטח כבר הבין, אבל, אני יודע, אם כבר אז כבר, `תודה` פלטתי ונכנסתי פנימה מנסה להסתיר את הבהלה ושם יד אחת על פינונה בשביל שהיא גם תרגע וגם תרגיע אותי, `תודה` אמרתי והוא טרק את הדלת, `תמיד` הוא חייך, נראה לי מרושע משהו, `תמיד`. אני נכנס פנימה, מתיישב ככה בפינה של הספה שלושה-חלקים-עור-איטלקי-שלו, אמא לימדה אותי לזהות ספות למה אמא מוכרת אותן, `אפשר להציע לך משהו לשתות?` תפסתי אותו בוחן אותי, `לא תודה` אמרתי בשביל שהוא לא יחליק לי רעל, `אני סתם צריך להמתין כאן כמה זמן`. בנתיים בחנתי לו קצת את הדירה, אין טלביזיה, אפילו לא רדיו, כל מיני ציורים חשוכים כאלו שלא הצלחתי להבין, `אה, נכון יפה?` הוא תפס אותי מציץ בספר שחור שהיה מונח לו על השולחן-קפה-1000-שקל וגם-זה-ממש בזול, את זה אבא לימד אותי להבין, אמא מוכרת ספות ואבא שולחנות, `זה באיזה שפה זה?` לא הבנתי מה היה כתוב על הספר, `אהה` הוא חייך, ספק איתי ספק עם עצמו, `לטינית,` הוא הסביר, `המוות הוא רק התחלה חדשה` ועצר כדי לראות אם אני מבין, `המוות?!` חזרתי עליו עם רעידה קלה גם בקול וגם בגוף, `המוות. המוות. אתה לא מסכים?` לגם מהכוס קפה שחור שהוא הכין לעצמו ושוב הרגשתי אותו חודר לי לתוך העיניים, `למה התחלה? מה חדשה?!` הסתרתי את הגמגום אבל אני דיי בטוח שהשטן הזה קלט, `אתה יודע. בגיל שלי, אוטוטו 50, למרות שבטח נראה צעיר, בגיל שלי אתה כבר מתחיל לחשוב על הדברים האלו, על המוות, גלגול נשמות, התחלות וסופים. אתה עוד ילד חמודי` - ואני כל כך שונא שאומרים לי חמודי - `כשתגדל תבין` - שזה בכלל מגעיל ורק אנשים שטנים יכולים להגיד ככה - `כשתגדל תבין` הוא חזר על עצמו ולמרות שבת`כלס, חשבתי גם על זה, ההסבר שלו אפשר להגיד מניח את הדעת, אבל, ואני יודע, בגלל זה הוא השטן, כמו שאמרו בסרט ההוא על החשוד, הטריק הכי גדול של השטן זה שאף אחד לא מאמין בו. והנה, הנה, אני, אוליאל, שאולי רק ילד בן 15 אבל בכל זאת, הנה אני מדבר עם השטן, לא פחות ולא יותר. איש זקן, אפרורי, מחזיק ספרים על מוות ומעשן כמו קאטר. אם זה לא מוות אני לא יודע מה זה מוות, `אני כועס עלייך` הוא פלט כשהוא מסתכל למטה על המכוניות ועם הגב אלי, `אתה כועס עלי?` נבהלתי, `עלייך, בטח עלייך, אני כועס עלייך נורא` והבנתי שהוא אוטוטו עומד להרוג אותי, `עלי?!` חזרתי על עצמי באיבוד עשתונות, `עלייך` הוא פנה לעברי, `כועס עלייך נורא`. `מה, מהה... מה עשיתי..?` התחלתי לגמגם והפעם הוא בטח שם למה כי לידי משה רבנו היה שמעון פרס, `אתה לא יודע מה עשית?` הוא הרים את הקול, `מה..?!` נחרדתי, `אהה.. מאז שהבאת את הציפור הזו שלך, הטוכי הזה, אין, אין לי שקט. כל הלילה הוא שר את השטויות שלו` - `שלה` תקנתי - `שלה, שלו. מה זה משנה. כל הלילה הוא לא נותן לי שקט, רק צועק. אני לא חוזר הבייתה וכבר שומע אותו, במעלית, במעלית, שומע אותו במעלית צועק. אתה לא יודע שבגיל שלי כבר צריך לישון כמה שעות כמו בן אדם אחרת זה מפריע לכל המערכת? אתה מרגיז אותי עם הציפור הזו שלך, ואמרתי כבר להורים שלך כמה פעמים שאם הם לא יפסיקו אז יהיו צרות` - `צרות...?` הצטמקתי בתוכי ושמתי את פינונה בין הרגליים בשביל שעד שהוא יהרוג אותי היא תצליח לברוח דרך החלון או משהו - `אני אתלונן עליכם לוועד. הם בטח יעשו לכם צרות. אני באמת מבקש שתשלט על החיה הזו` - `עוף` תקנתי - `חיה, עוף, מה אתה יש לך עם מילים? אני צריך שתשלט על החיה המעופפת הזאתי אחרת לא יהיה טוב. לא לי ולא לכם. בסדר?!` הוא לקח
מלאך המוות
מלאך המוות כל יום, כל פעם, בערך בשעה שמונה, מקסימום תשע, כל פעם כששיטגלביץ הזקן חוזר הבייתה כל הבניין מרגיש. האמת שזה לא בדיוק כל הבניין, זה רק אני ופינונה, שהיא הטוכי שלי, ואולי גם החברים שמדי פעם באים, אבל אין אפס, כל פעם שהוא חוזר אני יודע. עכשיו, זה לא שאני מגד עתידות או משהו, איזה מגד ואיזה מגדת, רק שאם השכן שלכם היה קברן אז גם אתם הייתם מרגישים את ריח המוות כל פעם כשהוא היה חוזר. והוא חוזר כל פעם בשעה שמונה, מקסימום, אבל מקסימום תשע. ולא משנה מה אני עושה, מנגן על הפסנטר, מצייר, ישן, רואה דרו קרי או אנא ערפף, כל פעם, אבל כל פעם אני מרגיש את המוות שמלווה אותו, או, אולי, אותו מלווה את המוות. בלילה, לפני שאני הולך לישון, עם השמיכה שמגיעה בדיוק עד לפיטמות, בהונות זקורים לאלוהים והחלומות שעדיין תקועים באיילון צפון, בלילה, כל פעם, כל פעם אני חושב עליו שאיזה מסכן הבן אדם שכל החיים שלו נתקע עם המוות ואפילו עכשיו, הבן אדם בן 70, אפילו עכשיו המוות משעבד אותו ואין לו מנוחה. כשהייתי ילד אני זוכר שאמא תמיד אמרה לי שאסור להתקרב אליו ואבא תמיד אמר לו יפה שלום שלום בשביל שהוא לא יתעצבן אבל חס וחלילה שתתן לו את היד שלך למה השטן ירגיש את זה, אז בגלל זה תמיד לחצתי לו את היד רק בשביל שגם אני ארגיש את השטן. פינונה, שהיא הטוכי שלי, פינונה כל פעם בשעה שמונה, מקסימום תשע, כל פעם מתחילה לצעוק `הצילו הצילו`, שזו המילה היחידה שלמדתי אותה, חוץ מלך תזדיין אבל זה לא נחשב כי את היא שומעת כל פעם בזינזנה. אני מרגיש את המוות, היא צועקת הצילו הצילו וככה אני יודע שמלאך המוות חזר הבייתה מלווה את שטיגלביץ. או, אולי, שטיגלביץ מלווה את מלאך המוות. ככה זה היה כל יום, לפחות כשהחלומות שלי היו תקועים על איילון צפון, אבל עכשיו החלטתי שנשבר לי, ושאולי בכלל אני מדמיין את כל זה, זו לא תיהיה הפעם הראשונה, והכי טוב, באמת, הכי טוב זה לדבר איתו וסוף סוף לדעת, כי אין, אין כמו הידיעה. הורים יקרים. ככה כתבתי להם בשביל שאולי הוא באמת מלאך המוות, או לפחות מקושר איתו, ואולי הוא יתעצבן ככה שהשכן הצעיר שלו בא משום מקום ושואל אותו תגיד לי, אתה ומלאך המוות אחוקים, אז החלטתי לכתוב להורים מכתב פרידה ג`סט אין קייס. הורים יקרים, ככה כתבתי להם. החלטתי, ואני יודע שזו, לבטח, תראה לכם החלטה מוזרה, אבל החלטתי לברר את כל העניין הזה של שטיגלביץ כי אני חייב לדעת אם השטן משעבד אותו או שזה סתם ההמצאות שלי. ואני יודע מה תגידו, הילד התחרפן, אבל אבא, אתה תמיד אמרת לי שאני צריך לעשות את מה שאני מאמין בו ואמא אמרה שאסור לחיות עם רגשות חרטה אחרת זה אוכל אותך מבפנים ואז אתה מתפרק או מינימום אתה חי-מת, ותראה אותי, 30 שנה עם אבא שלך ומאז אני מצטערת. מאז אני מתה. אבא. אני יודע שאתה אוהב אותי. באמת. אני עוד זוכר שאמרת שזה שיש לך עוד ילדים ממקומות אחרים זה לא אומר כלום ואני באמת הבן הכי אהוב שלך. אמא. אני גם יודע שאת אוהבת אותי וזה שאת בוגדת באבא לא אומר כלום כי איתו את חיה ואיתו, כמו שאמרת, כבר מזמן מתת. אבל מה, אתם יודעים, שטיגלביץ הזה. אני משתגע. ולא, ולא רק אני, כי עובדה, באמת, גם פינונה חוטפת כל פעם עצבים כשהוא חוזר הבייתה בשמונה, מקסימום תשע. אז, באמת, נשבר לי מכל העניין, כי, אתם יודעים, לפעמים אתם חייבים לגמור עם משהו אחרת זה יטריף לכם את השכל, והחלטתי לדבר איתו ולשאול מה באמת כל הסיפור. רק רציתי שתדעו שאני אוהב אתכם, תגידו את זה גם לעוז ומיקי, ואני מקווה שיהיה בסדר. שלכם, ככה כתבתי להם, שלכם, באהבה, אוליאל. הנחתי את המכתב על הדלפק איפה שהחשבונות חשמל וטלפון, סגרתי את המחשב ונתתי לו נשיקה בפעם האחרונה, כמו גם לטלביזיה, למיטה ולארון המצעים, שמתי את פינונה על הכתף והנה עכשיו אני מול דירה 15, `שטיגבליץ`, ואוטוטו הולך לרקוד עם המוות, או, אולי, סתם לעשות לעצמי פאדיחות. גם זו לא תהיה הפעם הראשונה. אני דופק על הדלת, טיק-טיק-טאק. אין תגובה אז החלטתי שנצלצל בפעמון כי זה לחלוטין מוצדק שאם לא עונים בדלת אז מצלצלים בפעמון. טה-רה-לה-לה-לה-לההה. ממתין כמה שניות, אני יודע, חצי דקה, טה-רה-לה-לה-לה-להההה, מסתכל על שעון, 20:45, אולי הוא עדיין לא חזר או משהו, מתכוון ללכת למעלית והנה נפתחת הפלדלת שלו. `כן?` הוא נראה מופתע משהו אבל אולי זה רק מלאך המוות שדופק עלי אוונטות בשביל שהוא יעני סתם בן אדם ולא לוציפר, `היי..?` נשמעתי גם לעצמי קצת מהוסס אז בטח גם למלאך המוות, אבל, לא יודע, אם זה מלאך המוות אז הוא בטח קורא את המחשבות שלי וחבל על הזמן לא משנה כמה אני אתאמץ, ואם זה סתם בן אדם מהרגילים אז ככה או ככה זה לא משנה, `כן...?` גם הוא נשמע מופתע, `תגיד, אתה ?` חשבתי לנקוט בגישה הישירה אבל אז הבנתי שאולי גם הוא ינקוט בה ואז אוטומטית ישים עלי קרני רנטגן ואכלתי אותה, `אני אולי יכול לחכות אצלך כמה דקות עד שההורים יגיעו?` אמרתי את הדבר הראשון שקפץ לי לראש, `אה?` הוא שיחק אותה מופתע, `ההורים שלי הלכו ולא השאירו לי מפתח. ואני מפחד בחוץ ככה למה אמרו שיש בזמן האחרון אנס בשכונה כאן אצלנו. אני בבקשה יכול להיכנס?` אמצתי את הקול הכי דוסון קרירי בעולם שיכלתי לדמיין, `והטוכי איך איתך?` הוא ניסה לתחקר אותי השטן הזה, `הטוכי?` שמתי לב פתאום לפינונה שנראתה גם היא קצת מבוהלת ממנו, `היא עפה מהכלוב בשביל שלא יהיה לי משעמם. אכפת לך? בבבקשה..?` החלטתי עכשיו סופית שאם זה לא קונה אותו אז הוא באמת השטן למה רק איש רע באמת לא היה פותח לי את הדלת, `טוב..` הוא לחש עם שיעול מהול בכמה טונות של ניקוטין, `אני מניח שזו לא תהיה בעיה. נכון..?` חקר אותי עם העיניים השטניות שלו, `נכון` פלטתי במהירות ועכשיו הבנתי שאין כבר דרך חזרה ואם מקודם יכלתי ללכת עכשיו הוא בטוח ישפד אותי אוטומטית למה בטח כבר הבין, אבל, אני יודע, אם כבר אז כבר, `תודה` פלטתי ונכנסתי פנימה מנסה להסתיר את הבהלה ושם יד אחת על פינונה בשביל שהיא גם תרגע וגם תרגיע אותי, `תודה` אמרתי והוא טרק את הדלת, `תמיד` הוא חייך, נראה לי מרושע משהו, `תמיד`. אני נכנס פנימה, מתיישב ככה בפינה של הספה שלושה-חלקים-עור-איטלקי-שלו, אמא לימדה אותי לזהות ספות למה אמא מוכרת אותן, `אפשר להציע לך משהו לשתות?` תפסתי אותו בוחן אותי, `לא תודה` אמרתי בשביל שהוא לא יחליק לי רעל, `אני סתם צריך להמתין כאן כמה זמן`. בנתיים בחנתי לו קצת את הדירה, אין טלביזיה, אפילו לא רדיו, כל מיני ציורים חשוכים כאלו שלא הצלחתי להבין, `אה, נכון יפה?` הוא תפס אותי מציץ בספר שחור שהיה מונח לו על השולחן-קפה-1000-שקל וגם-זה-ממש בזול, את זה אבא לימד אותי להבין, אמא מוכרת ספות ואבא שולחנות, `זה באיזה שפה זה?` לא הבנתי מה היה כתוב על הספר, `אהה` הוא חייך, ספק איתי ספק עם עצמו, `לטינית,` הוא הסביר, `המוות הוא רק התחלה חדשה` ועצר כדי לראות אם אני מבין, `המוות?!` חזרתי עליו עם רעידה קלה גם בקול וגם בגוף, `המוות. המוות. אתה לא מסכים?` לגם מהכוס קפה שחור שהוא הכין לעצמו ושוב הרגשתי אותו חודר לי לתוך העיניים, `למה התחלה? מה חדשה?!` הסתרתי את הגמגום אבל אני דיי בטוח שהשטן הזה קלט, `אתה יודע. בגיל שלי, אוטוטו 50, למרות שבטח נראה צעיר, בגיל שלי אתה כבר מתחיל לחשוב על הדברים האלו, על המוות, גלגול נשמות, התחלות וסופים. אתה עוד ילד חמודי` - ואני כל כך שונא שאומרים לי חמודי - `כשתגדל תבין` - שזה בכלל מגעיל ורק אנשים שטנים יכולים להגיד ככה - `כשתגדל תבין` הוא חזר על עצמו ולמרות שבת`כלס, חשבתי גם על זה, ההסבר שלו אפשר להגיד מניח את הדעת, אבל, ואני יודע, בגלל זה הוא השטן, כמו שאמרו בסרט ההוא על החשוד, הטריק הכי גדול של השטן זה שאף אחד לא מאמין בו. והנה, הנה, אני, אוליאל, שאולי רק ילד בן 15 אבל בכל זאת, הנה אני מדבר עם השטן, לא פחות ולא יותר. איש זקן, אפרורי, מחזיק ספרים על מוות ומעשן כמו קאטר. אם זה לא מוות אני לא יודע מה זה מוות, `אני כועס עלייך` הוא פלט כשהוא מסתכל למטה על המכוניות ועם הגב אלי, `אתה כועס עלי?` נבהלתי, `עלייך, בטח עלייך, אני כועס עלייך נורא` והבנתי שהוא אוטוטו עומד להרוג אותי, `עלי?!` חזרתי על עצמי באיבוד עשתונות, `עלייך` הוא פנה לעברי, `כועס עלייך נורא`. `מה, מהה... מה עשיתי..?` התחלתי לגמגם והפעם הוא בטח שם למה כי לידי משה רבנו היה שמעון פרס, `אתה לא יודע מה עשית?` הוא הרים את הקול, `מה..?!` נחרדתי, `אהה.. מאז שהבאת את הציפור הזו שלך, הטוכי הזה, אין, אין לי שקט. כל הלילה הוא שר את השטויות שלו` - `שלה` תקנתי - `שלה, שלו. מה זה משנה. כל הלילה הוא לא נותן לי שקט, רק צועק. אני לא חוזר הבייתה וכבר שומע אותו, במעלית, במעלית, שומע אותו במעלית צועק. אתה לא יודע שבגיל שלי כבר צריך לישון כמה שעות כמו בן אדם אחרת זה מפריע לכל המערכת? אתה מרגיז אותי עם הציפור הזו שלך, ואמרתי כבר להורים שלך כמה פעמים שאם הם לא יפסיקו אז יהיו צרות` - `צרות...?` הצטמקתי בתוכי ושמתי את פינונה בין הרגליים בשביל שעד שהוא יהרוג אותי היא תצליח לברוח דרך החלון או משהו - `אני אתלונן עליכם לוועד. הם בטח יעשו לכם צרות. אני באמת מבקש שתשלט על החיה הזו` - `עוף` תקנתי - `חיה, עוף, מה אתה יש לך עם מילים? אני צריך שתשלט על החיה המעופפת הזאתי אחרת לא יהיה טוב. לא לי ולא לכם. בסדר?!` הוא לקח