מלאך שלי...
היום הייה יובל למלחמה בסרטן.. ערוץ 2 עשה ממש פיאסטה- זמרים מפורסמים, סיפורים אישיים, הרבה צחוק ותקווה והמשפט שחזר על עצמו: "נלחמתי קשה וניצחתי".. ואני ישבתי ובכיתי.. בהיתי במסך הטלוויזיה ולנגד עיניי הייה ומסך משלי- מסך דמעות, מסך זיכרונות מהול בכאב.. תהיתי לעצמי למה את, דודה יפה שלי, לא יכולת לעמוד על הבמה ולהגיד: "נלחמתי קשה וניצחתי"... כי נלחמת.. נלחמת כך כך קשה.. כי נתת את הלב והנשמה רק כדי להבריא.. רק כדי שאנחנו לא נדאג.. רק כדי לא לאכזב אותנו.. בכוחותייך האחרונים הלכת מטיפול לטיפול רק כדי שאנחנו לא נראה שוויתרת.. ואנחנו נלחמנו איתך.. כאבנו את כאבך.. ראינו אותך דועכת מול עיננו.. כשם שאת ראית אותנו דועכים אל מול עינייך... זה מוזר שעברה שנה וחודש ו-18 יום מאז שהלכת.. ואני לא מפסיקה לחשוב עלייך.. לכאוב אותך.. לשנוא אותך.. לאבד אותך שוב ושוב.. להאשים שעזבת אותי.. שלא הספקתי להיפרד.. שלא הכנת אותי למקרה בו את תעלמי לי פתאום.. לא מפסיקה לכעוס על הדברים שהפסדת מאז שהלכת.. לא מצליחה להשתחרר מאשמה ושנאה כלפייך.. כלפי עצמי... כלפי כל המשפחה.. כי לא הגיוני שלא ניתן הייה להצילך.. ולא הגיוני שעשינו הכל.. ולא הגיוני שנלחמת באמת והפסדת.. כי היו קרבות שניצחת אז איך זה שבמלחמה ויתרת? בקרב הסופי אמרת "די".. כי היום ראיתי בטלוויזיה את אותם האנשים שנלחמו וניצחו, אז אם נלחמת באמת? איפה את? למה את את הניצחון לא חווית? וכאב לך כל כך- אני זוכרת.. השיער שלא נשר מהכימותרפיה- הסימן הבולט והבטוח לכך שהטיפול לא עוזר.. לכך שהמחלה הארורה הזאת מכלה אותך מבפנים.. ואיך רזית לי מול העיניים.. ממש נעלמת.. חיוורת וחשוכה.. צל של עצמך היית.. ואני הבטתי בך דועכת והמשכתי לשכנע את עצמי שעיניי מטעות אותי ושאת נראית יותר טוב.. שאת מבריאה.. שהכל הולך לפי תוכנית שסופה= את בריאה!!!! איך יכולתי להיות אטומה כל כך? ואיך את יכולת ללכת? איך יכולתי לתת לך להיעלם לי?.. איפה את עכשיו? את רואה אותי? רואה מה המוות שלך עשה לי? למשפחה שלנו? לחיים שלנו? תחזרי בבקשה ממך..אני לא מבקשת את הכל.. רק תחזרי.. יש לי עוד כל כך הרבה דברים ממש ממש חשובים לספר לך.. ואת, מלאך שלי, מקומך לא על השמיים... אוהבת אותך בכל ליבי וכל כך מתגעגעת.. האחיינית היחידה שלך שמסרבת לקבל את הסתלקותך.. מנור
היום הייה יובל למלחמה בסרטן.. ערוץ 2 עשה ממש פיאסטה- זמרים מפורסמים, סיפורים אישיים, הרבה צחוק ותקווה והמשפט שחזר על עצמו: "נלחמתי קשה וניצחתי".. ואני ישבתי ובכיתי.. בהיתי במסך הטלוויזיה ולנגד עיניי הייה ומסך משלי- מסך דמעות, מסך זיכרונות מהול בכאב.. תהיתי לעצמי למה את, דודה יפה שלי, לא יכולת לעמוד על הבמה ולהגיד: "נלחמתי קשה וניצחתי"... כי נלחמת.. נלחמת כך כך קשה.. כי נתת את הלב והנשמה רק כדי להבריא.. רק כדי שאנחנו לא נדאג.. רק כדי לא לאכזב אותנו.. בכוחותייך האחרונים הלכת מטיפול לטיפול רק כדי שאנחנו לא נראה שוויתרת.. ואנחנו נלחמנו איתך.. כאבנו את כאבך.. ראינו אותך דועכת מול עיננו.. כשם שאת ראית אותנו דועכים אל מול עינייך... זה מוזר שעברה שנה וחודש ו-18 יום מאז שהלכת.. ואני לא מפסיקה לחשוב עלייך.. לכאוב אותך.. לשנוא אותך.. לאבד אותך שוב ושוב.. להאשים שעזבת אותי.. שלא הספקתי להיפרד.. שלא הכנת אותי למקרה בו את תעלמי לי פתאום.. לא מפסיקה לכעוס על הדברים שהפסדת מאז שהלכת.. לא מצליחה להשתחרר מאשמה ושנאה כלפייך.. כלפי עצמי... כלפי כל המשפחה.. כי לא הגיוני שלא ניתן הייה להצילך.. ולא הגיוני שעשינו הכל.. ולא הגיוני שנלחמת באמת והפסדת.. כי היו קרבות שניצחת אז איך זה שבמלחמה ויתרת? בקרב הסופי אמרת "די".. כי היום ראיתי בטלוויזיה את אותם האנשים שנלחמו וניצחו, אז אם נלחמת באמת? איפה את? למה את את הניצחון לא חווית? וכאב לך כל כך- אני זוכרת.. השיער שלא נשר מהכימותרפיה- הסימן הבולט והבטוח לכך שהטיפול לא עוזר.. לכך שהמחלה הארורה הזאת מכלה אותך מבפנים.. ואיך רזית לי מול העיניים.. ממש נעלמת.. חיוורת וחשוכה.. צל של עצמך היית.. ואני הבטתי בך דועכת והמשכתי לשכנע את עצמי שעיניי מטעות אותי ושאת נראית יותר טוב.. שאת מבריאה.. שהכל הולך לפי תוכנית שסופה= את בריאה!!!! איך יכולתי להיות אטומה כל כך? ואיך את יכולת ללכת? איך יכולתי לתת לך להיעלם לי?.. איפה את עכשיו? את רואה אותי? רואה מה המוות שלך עשה לי? למשפחה שלנו? לחיים שלנו? תחזרי בבקשה ממך..אני לא מבקשת את הכל.. רק תחזרי.. יש לי עוד כל כך הרבה דברים ממש ממש חשובים לספר לך.. ואת, מלאך שלי, מקומך לא על השמיים... אוהבת אותך בכל ליבי וכל כך מתגעגעת.. האחיינית היחידה שלך שמסרבת לקבל את הסתלקותך.. מנור
