ישראל שורק
New member
מלחמה ואלימות
מקריאה ב"מלחמה ושלום" לטולסטוי עולה, לדעתי, שמלחמה, אף שהיא הביטוי המובהק והנורא ביותר של אלימות אנושית מאורגנת, יכולה להוות עיר מקלט מסוג אחר של אלימות. מאלימות השיגרה, השנאה, הקינאה, התחרות המתמדת, תאוות הרכושנות המצמיתה והפחד מפני השכן, המעביד ובעל הבית. טולסטוי עצמו שנא את המלחמה ואהב את השלום אך לא יכול היה שלא להעלות על נס תכונות אנושיות שדווקא המלחמה (ותודעת המוות המיותר שמתקיים בה כל הזמן) מעוררת כמעט בכל התרבויות ובכל ההקשרים. הלקח מן השורות התמוהות הללו איננו שבח למלחמה. אל נא נמהר לאסור מלחמה קוראים נכבדים. הלקח הוא שככל הנראה לא נחקר דיו הקשר שבין תודעת שבריריות החיים והמאבק המשותף לבין מיטבו של אומץ הלב והרעות ונדיבות הרוח, וככל הנראה לא השכלנו להפיח בעצמנו ובדור הצעיר את אותה תחושה חריפה של גורליות, שהדברים כולם תלויים בי, במעשיי ובמחדליי. האידיאולוגים, חדורי רוח המרד, חלוצים, פורצי דרך, מגלי עצמם ומגלי האמת (בתורה או במנזר הטיבטי)- כל אלה מחליפים את עוצמתה של המלחמה הקונוונציונלית בעוצמה של שינוי/גילוי/בנייה (וממיתים בדרך כלל פחות אנשים ממצביאים דגולים), ורק צרה זו נותרה: מרבית הלוחמים מעדיפים לערוק בהתבגרם משדות הקרב האידיאולוגיים שלהם אל המיצובישי . כשאני חושב, שגם אני אינני, ככל הנראה, אלא אחד מן העריקים הללו, אני מתמלא חלחלה. בכל זאת, כלום אין משהו מעט דל בהתגייסות למאבקים (צודקים!), למשל בעד מיחזור סוללות או בקבוקים או עיתונים? האם איננו שרויים בפחד מלאסור מלחמה על הטייקונים ועל קרן המטבע ועל רמת החיים הגבוהה עצמה, שהיא אולי סיבת רפיוננו?
מקריאה ב"מלחמה ושלום" לטולסטוי עולה, לדעתי, שמלחמה, אף שהיא הביטוי המובהק והנורא ביותר של אלימות אנושית מאורגנת, יכולה להוות עיר מקלט מסוג אחר של אלימות. מאלימות השיגרה, השנאה, הקינאה, התחרות המתמדת, תאוות הרכושנות המצמיתה והפחד מפני השכן, המעביד ובעל הבית. טולסטוי עצמו שנא את המלחמה ואהב את השלום אך לא יכול היה שלא להעלות על נס תכונות אנושיות שדווקא המלחמה (ותודעת המוות המיותר שמתקיים בה כל הזמן) מעוררת כמעט בכל התרבויות ובכל ההקשרים. הלקח מן השורות התמוהות הללו איננו שבח למלחמה. אל נא נמהר לאסור מלחמה קוראים נכבדים. הלקח הוא שככל הנראה לא נחקר דיו הקשר שבין תודעת שבריריות החיים והמאבק המשותף לבין מיטבו של אומץ הלב והרעות ונדיבות הרוח, וככל הנראה לא השכלנו להפיח בעצמנו ובדור הצעיר את אותה תחושה חריפה של גורליות, שהדברים כולם תלויים בי, במעשיי ובמחדליי. האידיאולוגים, חדורי רוח המרד, חלוצים, פורצי דרך, מגלי עצמם ומגלי האמת (בתורה או במנזר הטיבטי)- כל אלה מחליפים את עוצמתה של המלחמה הקונוונציונלית בעוצמה של שינוי/גילוי/בנייה (וממיתים בדרך כלל פחות אנשים ממצביאים דגולים), ורק צרה זו נותרה: מרבית הלוחמים מעדיפים לערוק בהתבגרם משדות הקרב האידיאולוגיים שלהם אל המיצובישי . כשאני חושב, שגם אני אינני, ככל הנראה, אלא אחד מן העריקים הללו, אני מתמלא חלחלה. בכל זאת, כלום אין משהו מעט דל בהתגייסות למאבקים (צודקים!), למשל בעד מיחזור סוללות או בקבוקים או עיתונים? האם איננו שרויים בפחד מלאסור מלחמה על הטייקונים ועל קרן המטבע ועל רמת החיים הגבוהה עצמה, שהיא אולי סיבת רפיוננו?
