אביב וסתיו
New member
מלחמת הדורות
הוא לקח את הבקבוק עם הנוזל האדום. פתח אותו וחילק ממנו לכוסות קטנות אותם פיזר בין קהל הנוכחים. התכבדתי בכוס קטנה. שתיתי מעט. אני מודה שזה היה חזק מאוד. "היו כאן הרבה מריבות בבית הכנסת."אמר צביקה "הדור הישן, בעיקר יוצאי הונגריה, היו אמנם דור ישרים, מה זאת אומרת דור ישרים, אלו היו אנשים שחלקם מעולם לא נכנס לחריגה בחשבון העובר ושב בבנק. אנשים ששילמו במזומן וללא אשראי. הגבאי שפירא, למשל, שילם את שכר הלימוד לישיבה של בנו, בתשלום מזומן בלבד. זו דוגמה אחת אבל מאידך מדובר גם על דור שמרן.דור שלא היה מוכן לקבל שהעוברים לפני העמוד לא יתפללו בנוסח אידישאי. הייתה שבת אחת שהצעירים ממש התעצבנו בגלל שלא נתנו לאחד מהם לעלות חזן באזכרה לאבא שלו ונתנו לאדם אחר לעלות. אותו בחור היה אחד שהכיר רק נוסח "בני עקיבא". הוא מחה את מחאתו בצורה קצת בוטה. אולי בגלל שגם היה בצער על אביו, ומי שעלה במקומו כחזן הוסיף חטא על פשע וצעק עליו. הוא עוד העז ואמר "מי שלא מדבר יידיש הוא לא יהודי". מיד קמו חלק מהצעירים שישבו בשולחן הח', נטלו את הטליתות והלכו לבית הכנסת שבשכונה ב'. למבוגרים היותר שמרנים זה היה נראה ניצחון אבל ממש לא לטווח ארוך. בגלל שכך דולדל המניין. מאיפה ימצאו יהודים של יידיש?, מאיפה ימצאו יהודי עיירה או יהודים מרחוב נאלבקי בוורשה, או יהודי מחוזות של הונגריה?. הם אינם! הדור הולך ופוחת. ואספר עוד משהו: באותה שבת היה אמור לדרוש ר' דוידוביץ', יהודי ליטאי, למדן שהיה יושב כאן בפינת שולחן הח'. הוא היה אדם שקט ונעים, אבל באותה דרשה ניגש לפני העמוד ואמר את דבריו בקול ברור: "אתם סבורים שהרחקתם את הצעירים והרווחתם. אני חושב שהפסדתם לטווח ארוך. הקב"ה מקבל את התפילות של כולם. גם של אלה שמתפללים ביידיש וגם אלה שמתפללים בעברית. גם של העני וגם של העשיר. גם של היהודי ההונגרי וגם של הפולני. כמו שאומרים בשיר הכבוד "תיקר שירת רש בעיניך כשיר יושר על קרבנך" ואחד מכם ביזה אדם שמתו מוטל לפניו. אדם שסיים את ימי אבלו, ואף אחד, אבל אף אחד כאן לא מחה." כתוב במסכת סוטה פרק י' "נוח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים!" דוידוביץ' ממש התרגז. קם עזב את הדרשה באמצעה. נטל את טליתו ועזב את בית הכנסת. כולם היו בתדהמה, רגשות אשם קיננו אצל רוב המתפללים. זה היה המקרה הכי מקומם שקרה בבית הכנסת. גם אני עזבתי, אבל חזרתי לאחר כמה חודשים." "למה חזרת? זה הרי כמו שאומרים בית כנסת של זקנים..." "דע לך אבי, ואני הבנתי את זה רק אז. בית הכנסת הזה הוא נקודת החיבור של ההווה עם העבר. של ארץ ישראל עם הגולה. של החדש והישן. של העיר עם העיירה. של השואה והתקומה ושל השכחה עם הזיכרון!" הוא הצביע על לוחות הזיכרון. אני שתקתי. כל הסיפורים המעניינים נופלים בשבת, כשאני לא מפעיל את הטייפ.... "טוב. לא הכל ורוד. אפילו בבית המקדש היו מחלוקות ומריבות. פרושים וצדוקים. אתה יודע," פתח זלמן "בעיר קשוי שממנה באתי אני,היו מחלוקות חריפות ואפילו מריבות ומכות בין חסידים ו"אשכנזים", כאן זה כלום!" "אגב, אתה יודע מה היה סופו של ר' נח דוידוביץ'?" שאל צביקה "ודאי שלא סוף טוב." עניתי "בודאי. מצאו אותו מת כאן, כשהוא שעון על גמרא," צביקה הצביע על המקום שהיה בסמוך לספריה, "מצא אותו האדם הראשון שנכנס לפתוח את ההיכל לתפילת שחרית של "הנץ". ר' דוידוביץ' נשאר ללמוד לאחר תפילת ערבית כמנהגו בקודש, היה ברשותו צרור מפתחות משלו. הרי היה תלמיד חכם. הוא פתח ספר גמרא, מסכת שבת, עבר באצבעו על הכתוב, מנסה לפצח סוגיה מסובכת, אי שם בין רש"י לתוספות. ואז, כנראה, כשעה לאחר תום תפילת ערבית, נעצמו עיניו בפעם האחרונה. הגמרא עמדה על סטנדר קטן.היא כיסתה את פניו.אף אחד לא חיפש אותו, מכיוון שהיה אלמן.הוא נשאר כך כל הלילה. זו גם דרך למות..." "המית עצמו באהלה של תורה..." השיב סגל בקול עצוב, "חברים, בואו נשיר משהו לכבוד שבת, זה לא הזמן לסיפורי עצבות!" ואכן, כמו רצינו להתנער מאווירת הנכאים שהותיר הסיפור, שרנו שירי שבת וסעודה שלישית כשזלמן שר את "יום זה מכובד". סגל הג'ינג'י זימר את "שבת היום להשם" ואני מתכבד בסולו פתיחה של "דרור יקרא". אבל בכל זאת, נגעו גם נגעו הסיפורים ללבי ואמרתי לעצמי שאקליט אותם מחר מפיו של צביקה.
הוא לקח את הבקבוק עם הנוזל האדום. פתח אותו וחילק ממנו לכוסות קטנות אותם פיזר בין קהל הנוכחים. התכבדתי בכוס קטנה. שתיתי מעט. אני מודה שזה היה חזק מאוד. "היו כאן הרבה מריבות בבית הכנסת."אמר צביקה "הדור הישן, בעיקר יוצאי הונגריה, היו אמנם דור ישרים, מה זאת אומרת דור ישרים, אלו היו אנשים שחלקם מעולם לא נכנס לחריגה בחשבון העובר ושב בבנק. אנשים ששילמו במזומן וללא אשראי. הגבאי שפירא, למשל, שילם את שכר הלימוד לישיבה של בנו, בתשלום מזומן בלבד. זו דוגמה אחת אבל מאידך מדובר גם על דור שמרן.דור שלא היה מוכן לקבל שהעוברים לפני העמוד לא יתפללו בנוסח אידישאי. הייתה שבת אחת שהצעירים ממש התעצבנו בגלל שלא נתנו לאחד מהם לעלות חזן באזכרה לאבא שלו ונתנו לאדם אחר לעלות. אותו בחור היה אחד שהכיר רק נוסח "בני עקיבא". הוא מחה את מחאתו בצורה קצת בוטה. אולי בגלל שגם היה בצער על אביו, ומי שעלה במקומו כחזן הוסיף חטא על פשע וצעק עליו. הוא עוד העז ואמר "מי שלא מדבר יידיש הוא לא יהודי". מיד קמו חלק מהצעירים שישבו בשולחן הח', נטלו את הטליתות והלכו לבית הכנסת שבשכונה ב'. למבוגרים היותר שמרנים זה היה נראה ניצחון אבל ממש לא לטווח ארוך. בגלל שכך דולדל המניין. מאיפה ימצאו יהודים של יידיש?, מאיפה ימצאו יהודי עיירה או יהודים מרחוב נאלבקי בוורשה, או יהודי מחוזות של הונגריה?. הם אינם! הדור הולך ופוחת. ואספר עוד משהו: באותה שבת היה אמור לדרוש ר' דוידוביץ', יהודי ליטאי, למדן שהיה יושב כאן בפינת שולחן הח'. הוא היה אדם שקט ונעים, אבל באותה דרשה ניגש לפני העמוד ואמר את דבריו בקול ברור: "אתם סבורים שהרחקתם את הצעירים והרווחתם. אני חושב שהפסדתם לטווח ארוך. הקב"ה מקבל את התפילות של כולם. גם של אלה שמתפללים ביידיש וגם אלה שמתפללים בעברית. גם של העני וגם של העשיר. גם של היהודי ההונגרי וגם של הפולני. כמו שאומרים בשיר הכבוד "תיקר שירת רש בעיניך כשיר יושר על קרבנך" ואחד מכם ביזה אדם שמתו מוטל לפניו. אדם שסיים את ימי אבלו, ואף אחד, אבל אף אחד כאן לא מחה." כתוב במסכת סוטה פרק י' "נוח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים!" דוידוביץ' ממש התרגז. קם עזב את הדרשה באמצעה. נטל את טליתו ועזב את בית הכנסת. כולם היו בתדהמה, רגשות אשם קיננו אצל רוב המתפללים. זה היה המקרה הכי מקומם שקרה בבית הכנסת. גם אני עזבתי, אבל חזרתי לאחר כמה חודשים." "למה חזרת? זה הרי כמו שאומרים בית כנסת של זקנים..." "דע לך אבי, ואני הבנתי את זה רק אז. בית הכנסת הזה הוא נקודת החיבור של ההווה עם העבר. של ארץ ישראל עם הגולה. של החדש והישן. של העיר עם העיירה. של השואה והתקומה ושל השכחה עם הזיכרון!" הוא הצביע על לוחות הזיכרון. אני שתקתי. כל הסיפורים המעניינים נופלים בשבת, כשאני לא מפעיל את הטייפ.... "טוב. לא הכל ורוד. אפילו בבית המקדש היו מחלוקות ומריבות. פרושים וצדוקים. אתה יודע," פתח זלמן "בעיר קשוי שממנה באתי אני,היו מחלוקות חריפות ואפילו מריבות ומכות בין חסידים ו"אשכנזים", כאן זה כלום!" "אגב, אתה יודע מה היה סופו של ר' נח דוידוביץ'?" שאל צביקה "ודאי שלא סוף טוב." עניתי "בודאי. מצאו אותו מת כאן, כשהוא שעון על גמרא," צביקה הצביע על המקום שהיה בסמוך לספריה, "מצא אותו האדם הראשון שנכנס לפתוח את ההיכל לתפילת שחרית של "הנץ". ר' דוידוביץ' נשאר ללמוד לאחר תפילת ערבית כמנהגו בקודש, היה ברשותו צרור מפתחות משלו. הרי היה תלמיד חכם. הוא פתח ספר גמרא, מסכת שבת, עבר באצבעו על הכתוב, מנסה לפצח סוגיה מסובכת, אי שם בין רש"י לתוספות. ואז, כנראה, כשעה לאחר תום תפילת ערבית, נעצמו עיניו בפעם האחרונה. הגמרא עמדה על סטנדר קטן.היא כיסתה את פניו.אף אחד לא חיפש אותו, מכיוון שהיה אלמן.הוא נשאר כך כל הלילה. זו גם דרך למות..." "המית עצמו באהלה של תורה..." השיב סגל בקול עצוב, "חברים, בואו נשיר משהו לכבוד שבת, זה לא הזמן לסיפורי עצבות!" ואכן, כמו רצינו להתנער מאווירת הנכאים שהותיר הסיפור, שרנו שירי שבת וסעודה שלישית כשזלמן שר את "יום זה מכובד". סגל הג'ינג'י זימר את "שבת היום להשם" ואני מתכבד בסולו פתיחה של "דרור יקרא". אבל בכל זאת, נגעו גם נגעו הסיפורים ללבי ואמרתי לעצמי שאקליט אותם מחר מפיו של צביקה.