הביקורת של פישלר (שבד"כ מצויין) מחמיצה את אלמנט האפוס
שבהיסטוריה האנושית תמיד היה לו מקום מרכזי ומשיכה בלתי מוסברת (בכל התרבויות; גילוי של קמפבל ואחרים).
הסרט הראשון היה אפוס נקי ומזוקק, ועל כן הצלחתו הנמשכת והשובל הארוך וכניסתו לתרבות המודרנית כמיתולוגיה חדשה.
********************
הביקורת של רווה (אחד ממבקרי הקולנוע ה'מוסדיים' הבודדים בארץ שמתייחס למד"ב בחיוב) משווה בין 2 הטרילוגיות ותוהה אם התגובה לשניה (החדשה) אינה דומה לתגובת הדור הישן (ה'היפים') לראשונה - 'ופתאום אני מבין שב'אימת הפנטום' הדור שלי התחיל לקלל את לוקאס בדיוק כמו שהדור שקדם לנו קילל אותו כבר ב'מלחמת הכוכבים'.'
וכן - 'אולי זה לא ג'ורג' לוקאס שהשתנה אלא אנחנו שהשתנינו? הרי באנו ל'מלחמת הכוכבים' הראשון בגלל החוויה, לא רק בגלל הסיפור. ומהסרט השני, אנחנו מתמקדים אך ורק בסיפור. במילים אחרות: הבעיה היא בנו.'
ובכן: הסיפור הוא החוויה. ונפלא ממני איך רווה שמתמצא בקולנוע, לא מודע למשוואה הזו (כי היו סרטים ללא אפקטים שהצליחו, בהיסטוריה של הקולנוע, למיטב זיכרוני).
על 'היפים' ששנאו את הטרילוגיה הראשונה - לא שמעתי; רק על אקדמאים ליבראלים שטענו שלוקאס הוא שנתן את הרעיון לנשיא רייגן לפרוייקט ההגנה החללית 'מלחמת הכוכבים'... (זה אמיתי - מודפס וכרוך ועם חותמת של הוצאה אוניברסיטאית, בספריה האוניברסיטאית של קמפוס הר הצופים).
רווה לא קרא די חומרים בנושא (למשל ספריהם של רינצלר וקמינסקי על לוקאס והסרטים; קמינסקי במיוחד הדגים שהבעיות בטרילוגיה החדשה נבעו מאילוצי זמן שמנעו פיתוח סיפורי), אבל יותר מכך לא מודע לסטנדרטים של כתיבת תסריט אפקטיבי, שלוקאס סטה מהם באופן בוטה באותה טרילוגיה (כמו שהדגים יפה 'מיסטר פלינקט' מ-RED MEDIA), כי הם הסיבה העיקרית לחולשתה, אם נתעלם לרגע משאלת הליהוק או הבימוי, שכבדות בפני עצמן.
מה שמתקשר לסיבה שלדעת רווה לוקאס יצר את הטרילוגיה השניה -
'....נדמה אפילו שההערצה העצומה הביכה אותו, ואני מעז לומר, אפילו העליבה אותו. אין דימוי טוב יותר לאל שברא את עולמו, ואז העלים את עצמו ממנו, כשהוא משאיר אותנו לשבור איתו את הראש לבד. לכן, כל תכליתה של הטרילוגיה השנייה הייתה, כפי שאני רואה את זה, להחזיר ללוקאס את השליטה במושכות של העולם שהוא ברא....'
ההערצה לא 'העליבה' את לוקאס: אין אדם שיעלב מהערצה, אלא אם הוא פסיכופט.
הערצה יוצרת זחיחות (כמו שניתן לראות מדוגמאות רבות בכל תחום), או כמו שנהוג לומר - האיש מתחיל להאמין במה שכותבים עליו.
וכאשר כותבים שהוא גאון, הוא אכן מאמין בזה ומשכתב את העבר (למשל כשהוא טוען שהוא כתב טרילוגיה מוכנה מראש - מה שרינצלר הפריך עוד ב-2004) וחושב שהוא לבדו יהיה מסוגל לעשות הכל, בלי צוות מסייע כמו שהיה לו בטרילוגיה הראשונה, כמו תסריטאי גאון (קאסדן, שמצער שרווה לא מודע ליכולות שלו ב'ג'די', שנראה לו החלש שבסרטי הטרילוגיה המקורית), או במאי מוכשר (קירשנר) ואנשי אפקטים יצירתיים (אדלונד ושות'), שעובדים באופן עצמאי כמעט, כמו שהיה בטרילוגיה המקורית (אפילו הבמאי של ה'ג'די', מרקנד, היה אחראי על העריכה הראשונית של הסרט, לפני שלוקאס קבע סופית מה ישאר).
חייב לומר שמרווה ציפיתי ליותר היכרות... אבל לפחות חלק מתחושותיו האינטואטיביות היו נכונות -
'המשכנו בין סרט לסרט לספר לעצמנו את הסיפור בראש. המצאנו לנו נרטיבים על האופן שבו לוק וליה הופרדו, ועל מה שדחף את אנאקין סקייווקר להפוך לדארת ויידר; וכשלוקאס בא וסיפר לנו את גרסתו, כולנו פלטנו אנחת אכזבה קולקטיבית'.
טולקין קרא לזה 'מגדלים רחוקים באופק על רקע השקיעה', או בשפה פחות יפה - אומנות טובה מגייסת את הדמיון להשלים את החסר; וכאשר לוקאס בא להסביר את מה שהדמיון השלים טוב יותר, הוא כשל - וזה היה כישלון ידוע מראש.
