מליםמליםמליםמליםמליםמלים
קצת משונה לי לדבר פה בחופשיות. בית חדש, עוד לא הכרתי את החדרים האחרים ואת היושבים בהם, ואי אפשר לדבר פה בלחש באמת. זה התעתוע של הדיבור הווירטואלי. כבר היו פעמים שממש הרגשתי בגוף שאני מדברת בלחש וירטואלי ושככה גם שומעים אותי, ועכשיו כל מלה שלי נשמעת כמו דיבור גס, קולני מדי. הכל הכל מראות וחלונות, וברשת זה הכי בולט, ההבהוב הזה. אני חושבת על העניין של התחלות. מה אצלי מפחד כל כך להסכים להתחיל מבפנים? כי בחוץ, כלומר מחוץ לגוף שלי, יש התחלות מוכרחות, סופים והתחלות באותה נשימה. ביום ראשון למשל אני נפרדת מהפסיכולוגית שלי אחרי חמש שנים. כבר כמה זמן אנחנו סביב העניין הזה, וממילא נפרדנו המון פעמים, אבל הפעם זו תהיה פרידה ממש. עם מתנה. עם מלות סיכום. אולי אפילו עם חיבוק. בחמש שנים האלה הנחתי לה לחבק אותי פעם אחת, ומשום מה אפילו הפעם ההיא החרידה אותי. מכירים את זה שחיבוק יכול להיות מעשה של חולין? ואני שם בחדר ההוא לא היה לי חולין. אולי זאת היתה הבעיה בסופו של דבר. שגוף קשור לחולין, ושחולין מוקצה אצלי ככה. מה לתת לה מתנה? משהו בשבילה לגמרי? כי אם אני אעשה משהו בידיים שלי זה יהיה שוב שלי, בשבילי, לתת לה חתיכה ממני. ובא לי לתת לה משהו לגמרי בשבילה. עכשיו עולה בדעתי לקנות לה חפיסת טארוט, פעם, במקסיקו, היא עבדה עם קבוצת נשים, "המכשפות" היא קוראת להן, והן עבדו עם טארוט. הן ציירו את הטארוט של עצמן. זה אחד החלומות שלי גם. הייתי קונה לה מוסיקה. אבל יש לפעמים בדיסק משהו מנוכר, ואני רוצה לתת לה מתנה חמה. אם היה לי זמן הייתי קונה לה שמיכה משובצת. פלאנל. אז הנה הטיפול נגמר, והתחלתי משהו אחר: יש לי מאמן כושר. אולי סיפרתי את זה כאן? מין ילד קובייה מלא שרירים, עם פלומת שיער כבשתית כזאת. הוא בא אלי פעמיים בשבוע, ומלמד אותי על הגוף שלי מבפנים. הנה פה השריר המשולש שנגמר בברך. ככה נראית ברך נעולה. מרפק ימין שלי נוטה ימינה מדי. צריך להרפות לגמרי את הירך כדי ליישר את השוק. לקצה הרגל שלי קוראים עקב, הקרסול קצת יותר למעלה. מצחיק. אלף שנים אני מנסה להגיע לגוף מבפנים, מהראש, מהלב, ולא הצלחתי. הוא נשאר מרוחק ועוין. אולי ככה יסכים לי. עוד מעט אפתח כנראה סדנה פה לכותבים, הפעם לא אסירים של מערכת החינוך, אלא אנשים שמכל מיני סיבות לא מצליחים לברוא חדר משלהם. עוד יותר מצחיק. אני מלמדת כבר ארבע שנים מה שלא הצלחתי ללמד את עצמי. אולי זאת הבעיה. אני כותבת וחושבת, שהייתי רוצה לשאול פה שאלה. ואולי גם זאת הבעיה: אין לי שאלה. יש לי רק עוד ועוד מלים ורעש אימים. ואחר כך אני מרגישה לבד. אני חושבת עכשיו שאולי זה העניין של להתחיל מחדש כשגדולים: הראש. המלים. הניסוחים. הדיבורים על במקום מעשים ככה מלמטה, מהחזה, מהבטן, מהרגליים, מהידיים. כי עם מלים אנחנו סופרים וזוכרים ומספרים וממיינים ונותנים שמות והכל הכל עוד ועוד קירות ובלמים וכל המלים האלה רק כדי להשתיק איזה פחד, אבל במקום להשתיק אותו, הוא משמין ונהיה דבר. מתבצר בנימוקים, תובע תחזוק של הצדקות כל הזמן. אבל איך לשתוק. סליחה שדיברתי ברבים. זה שלי הרי. אבל איכשהו כשאני מדברת ברבים זה מרגיש קצת פחות לבד. אז כנראה שזה מה שאני צריכה: לשתוק. להשתיק לגמרי את הסיפור שמסתפר בלי סוף, רגע רגע, מרחיק אותי ממנו באותו זמן. איזה פרדוקס מחורבן. אולי לא ללמד לכתוב? אולי בכלל ללמוד לכתוב את ה"בדיוק" הזה שנדמה לי שאני מנסה ללמד הוא עוול נוראי. אולי בכלל אני מרחיקה ככה עוד אנשים ממה שהחיים שלהם מבקשים להיות: הכל, רק לא סיפור. כי אם תשתקי (אני ממשיכה לדבר), יתפנה המון מקום. המון המון מקום. ובטח בהתחלה יהיה שקט נורא, ושיתוק, וכל החיות... אבל אולי, כמו שמבטיחים הזנים והמודטים, אולי אחר-כך איזה עוף חול יקום מהמדבר של האין-מלים. כי אם אני אשתוק סוף סוף אז אולי הגוף שלי יתחיל לדבר. בעצם אולי בגלל זה אני לא מפסיקה לדבר, עד כדי כך מפחיד אותי מה שיהיה לו להגיד. ועכשיו אני חושבת, אז אולי זאת הסיבה לדיבור הפומבי הזה פה? לא מספיק לי השטף האינסופי הדומם, אני צריכה שהוא ישתכפל, יתהדהד בלי סוף. ואוו. כמה רעש, גיברת. אולי גם בגלל זה אין לי בן-זוג? כי גם כשאני כאילו מקשיבה, כאילו נותנת מקום, אני בעצם מלאה בסיפור שלי, שהאחר מקסימום משתבץ בו, אין לי בעצם שקט שיכול להזמין דיבור אחר, גוף אחר. אוי, הבטן שלי מתכווצת מרוב בהלה. זה סימן שיש בזה משהו, גברת. שימי לב, פילאטוס, זה דיבור שהיה ראוי שיישאר במחשב שלך, לא פה. אז למה דחוף לי כל כך לשלוח אותו ככה? למה אין לי על המחשב כמעט אף דיבור שלי לעצמי? כי אם אני שולחת אותו אני חותכת אותו ממני, מאווררת את הרעש, זה מין ניקוי ארובות, רק שמהאח שלי יוצא כל הזמן עשן, בלי להפסיק כמעט לרגע (רגע, ומה עם הלילה? אבל כבר חודשים ארוכים שאני לא חולמת כלום. לילות חתומים לגמרי. אולי בגלל זה אני קמה עמוסה, צפופה, לא נושמת). אבל - - אני לא מדברת פה לעצמי. בעוד אני כותבת אני רואה פה עיניים מסביב, חלקן מוכרות וחלקן זרות לגמרי, איזה "אתם" פרטי, משונה. נו, ועכשיו מתבקש לי ממש להתחיל להתנצל על ההודעה הזאת, אבל זו תהיה צביעות גמורה, נכון? עדיף לגנוז אותה מאשר להתנצל. אז בלי התנצלויות.
קצת משונה לי לדבר פה בחופשיות. בית חדש, עוד לא הכרתי את החדרים האחרים ואת היושבים בהם, ואי אפשר לדבר פה בלחש באמת. זה התעתוע של הדיבור הווירטואלי. כבר היו פעמים שממש הרגשתי בגוף שאני מדברת בלחש וירטואלי ושככה גם שומעים אותי, ועכשיו כל מלה שלי נשמעת כמו דיבור גס, קולני מדי. הכל הכל מראות וחלונות, וברשת זה הכי בולט, ההבהוב הזה. אני חושבת על העניין של התחלות. מה אצלי מפחד כל כך להסכים להתחיל מבפנים? כי בחוץ, כלומר מחוץ לגוף שלי, יש התחלות מוכרחות, סופים והתחלות באותה נשימה. ביום ראשון למשל אני נפרדת מהפסיכולוגית שלי אחרי חמש שנים. כבר כמה זמן אנחנו סביב העניין הזה, וממילא נפרדנו המון פעמים, אבל הפעם זו תהיה פרידה ממש. עם מתנה. עם מלות סיכום. אולי אפילו עם חיבוק. בחמש שנים האלה הנחתי לה לחבק אותי פעם אחת, ומשום מה אפילו הפעם ההיא החרידה אותי. מכירים את זה שחיבוק יכול להיות מעשה של חולין? ואני שם בחדר ההוא לא היה לי חולין. אולי זאת היתה הבעיה בסופו של דבר. שגוף קשור לחולין, ושחולין מוקצה אצלי ככה. מה לתת לה מתנה? משהו בשבילה לגמרי? כי אם אני אעשה משהו בידיים שלי זה יהיה שוב שלי, בשבילי, לתת לה חתיכה ממני. ובא לי לתת לה משהו לגמרי בשבילה. עכשיו עולה בדעתי לקנות לה חפיסת טארוט, פעם, במקסיקו, היא עבדה עם קבוצת נשים, "המכשפות" היא קוראת להן, והן עבדו עם טארוט. הן ציירו את הטארוט של עצמן. זה אחד החלומות שלי גם. הייתי קונה לה מוסיקה. אבל יש לפעמים בדיסק משהו מנוכר, ואני רוצה לתת לה מתנה חמה. אם היה לי זמן הייתי קונה לה שמיכה משובצת. פלאנל. אז הנה הטיפול נגמר, והתחלתי משהו אחר: יש לי מאמן כושר. אולי סיפרתי את זה כאן? מין ילד קובייה מלא שרירים, עם פלומת שיער כבשתית כזאת. הוא בא אלי פעמיים בשבוע, ומלמד אותי על הגוף שלי מבפנים. הנה פה השריר המשולש שנגמר בברך. ככה נראית ברך נעולה. מרפק ימין שלי נוטה ימינה מדי. צריך להרפות לגמרי את הירך כדי ליישר את השוק. לקצה הרגל שלי קוראים עקב, הקרסול קצת יותר למעלה. מצחיק. אלף שנים אני מנסה להגיע לגוף מבפנים, מהראש, מהלב, ולא הצלחתי. הוא נשאר מרוחק ועוין. אולי ככה יסכים לי. עוד מעט אפתח כנראה סדנה פה לכותבים, הפעם לא אסירים של מערכת החינוך, אלא אנשים שמכל מיני סיבות לא מצליחים לברוא חדר משלהם. עוד יותר מצחיק. אני מלמדת כבר ארבע שנים מה שלא הצלחתי ללמד את עצמי. אולי זאת הבעיה. אני כותבת וחושבת, שהייתי רוצה לשאול פה שאלה. ואולי גם זאת הבעיה: אין לי שאלה. יש לי רק עוד ועוד מלים ורעש אימים. ואחר כך אני מרגישה לבד. אני חושבת עכשיו שאולי זה העניין של להתחיל מחדש כשגדולים: הראש. המלים. הניסוחים. הדיבורים על במקום מעשים ככה מלמטה, מהחזה, מהבטן, מהרגליים, מהידיים. כי עם מלים אנחנו סופרים וזוכרים ומספרים וממיינים ונותנים שמות והכל הכל עוד ועוד קירות ובלמים וכל המלים האלה רק כדי להשתיק איזה פחד, אבל במקום להשתיק אותו, הוא משמין ונהיה דבר. מתבצר בנימוקים, תובע תחזוק של הצדקות כל הזמן. אבל איך לשתוק. סליחה שדיברתי ברבים. זה שלי הרי. אבל איכשהו כשאני מדברת ברבים זה מרגיש קצת פחות לבד. אז כנראה שזה מה שאני צריכה: לשתוק. להשתיק לגמרי את הסיפור שמסתפר בלי סוף, רגע רגע, מרחיק אותי ממנו באותו זמן. איזה פרדוקס מחורבן. אולי לא ללמד לכתוב? אולי בכלל ללמוד לכתוב את ה"בדיוק" הזה שנדמה לי שאני מנסה ללמד הוא עוול נוראי. אולי בכלל אני מרחיקה ככה עוד אנשים ממה שהחיים שלהם מבקשים להיות: הכל, רק לא סיפור. כי אם תשתקי (אני ממשיכה לדבר), יתפנה המון מקום. המון המון מקום. ובטח בהתחלה יהיה שקט נורא, ושיתוק, וכל החיות... אבל אולי, כמו שמבטיחים הזנים והמודטים, אולי אחר-כך איזה עוף חול יקום מהמדבר של האין-מלים. כי אם אני אשתוק סוף סוף אז אולי הגוף שלי יתחיל לדבר. בעצם אולי בגלל זה אני לא מפסיקה לדבר, עד כדי כך מפחיד אותי מה שיהיה לו להגיד. ועכשיו אני חושבת, אז אולי זאת הסיבה לדיבור הפומבי הזה פה? לא מספיק לי השטף האינסופי הדומם, אני צריכה שהוא ישתכפל, יתהדהד בלי סוף. ואוו. כמה רעש, גיברת. אולי גם בגלל זה אין לי בן-זוג? כי גם כשאני כאילו מקשיבה, כאילו נותנת מקום, אני בעצם מלאה בסיפור שלי, שהאחר מקסימום משתבץ בו, אין לי בעצם שקט שיכול להזמין דיבור אחר, גוף אחר. אוי, הבטן שלי מתכווצת מרוב בהלה. זה סימן שיש בזה משהו, גברת. שימי לב, פילאטוס, זה דיבור שהיה ראוי שיישאר במחשב שלך, לא פה. אז למה דחוף לי כל כך לשלוח אותו ככה? למה אין לי על המחשב כמעט אף דיבור שלי לעצמי? כי אם אני שולחת אותו אני חותכת אותו ממני, מאווררת את הרעש, זה מין ניקוי ארובות, רק שמהאח שלי יוצא כל הזמן עשן, בלי להפסיק כמעט לרגע (רגע, ומה עם הלילה? אבל כבר חודשים ארוכים שאני לא חולמת כלום. לילות חתומים לגמרי. אולי בגלל זה אני קמה עמוסה, צפופה, לא נושמת). אבל - - אני לא מדברת פה לעצמי. בעוד אני כותבת אני רואה פה עיניים מסביב, חלקן מוכרות וחלקן זרות לגמרי, איזה "אתם" פרטי, משונה. נו, ועכשיו מתבקש לי ממש להתחיל להתנצל על ההודעה הזאת, אבל זו תהיה צביעות גמורה, נכון? עדיף לגנוז אותה מאשר להתנצל. אז בלי התנצלויות.