לדבריך,
לגבי המשפט-- חמות אמורה להכיל כלה.
ושאלת האם בכל מחיר? אגיד לך, אני כחמות--מוכנה
להכיל הרבה כי חשוב לי שלבנים /בנות שלי יהיה רגוע,
אני לא רוצה להיות הטריגר לאי נוחות וריב ביניהם.
אני המבוגרת מביניהם, ואני יכולה להתמודד עם כל קושי,
הם צעירים בונים את חייהם, מתמודדים עם העולם בפנים ובחוץ.אז לא
אכפת לי להעלים עין ולא להתעמת/להעלב בקול וכו'.
אבל זו החלטה שלי--ורצון שלי---כדי שלא אגיע למצב שאני הייתי בו שניתקתי מחמותי.
לגבי הראיה--שהיא נכנסה למשהו קיים--נכון,
לא שיניתי אף פעם אורחות חיי, לא חושבת שיש ציפיה כזו, כן,ויתרתי
בכל מיני דברים ושכנעתי עצמי שזה לא אכפת לי, ולא שווה לי להיות הנעלבת.
אבל, לי היתה(ויש) תקשורת זורמת פתוחה ורק עם הבנים (ביחס לכלות)
ושם בדרך נעימה התיחסתי לדברים שהיו לא נוחים.
ובחכמתם 'סידרו' מול נשותיהם, כאילו זה מהם לא ממני.
בינתיים זה מתפקד נכון ונוח בד"כ.
נראה לי--שחשוב שתפתחי ערוץ עם הבן, לא ברמת תלונות על אשתו, (כי זה מיד
יעורר מתנגדות) אלא בשאלה? בנסיון לתקן את שלך (כביכול, תאמיני לי הוא יבין)
בשיח של אמפטיות ולא של התנצלות או התגוננות. נראה לי שזו הדרך לשינוי.
ועוד עיצה קטנה--תפסיקי להשוות את ההתנהלות של הכלה כלפיך מול התנהלותה
להוריה.ברור ששם היא מרגישה יותר משוחרר ונוח. זה לא נגדך.
תמצאי את הדרך להיות מספיק בטוחה ומשמעותית בלי ההשואה.
כשתרגישי טוב--לא תראי רק את ההתנהלות הלא נעימה.
מתנצלת עם הגזמתי ב'חפירה'.
