מממ.. היי שוב.
זה סיפור דיי ישן אבל שיכתבתי אותו, ורציתי לדעת מה דעתכם. הברבור. הם נסעו אל הגשר, במכונית – שלושה שוטרים ובלשית בשנות השלושים לחייה, מאחוריהם אמבולנס לבן ואורותיו האדומים, מסתובבים סחור, סחור ומהבהבים, כאילו ציפו בקוצר רוח למקרה האימים הבא. היום היה סגריר, עננים כהים כיסו את השמים והכביש היה לח. כשיצאו מהרכב, השקט והקור הכו בגופה של הבלשית, כבר שנכנסה אל המכונית ידעה שמשהו בחקירה הזו לא רגיל, לא שיגרתי. במקום עמדו שני אנשים, האחד מחזיק את פניו, כנראה מהזעזוע וההלם מהמחזות הקשים שראה. פמלייתה של הבלשית עמדה סביבה, השקט המשיך לשרות על המקום, "מה ראיתם?" הבלשית שאלה, מנסה להשוות לטון דיבורה אדישות סמכותית. "גבר צעיר, בסביבות גיל עשרים. " אחד הצליח להוציא מפיו לאחר השהייה. "נסענו עם המכונית על הגשר ומצאנו אותו שרוי שם, חשבנו שדרסנו אותו אבל אז ראינו את האקדח..." האדם אשר כבש את ידיו בפניו שיחזר את חוויותיו במהירות מפחידה. הבלשית לא התרגשה, היא פתרה מקרים גדולים ואכזריים יותר, "הובילו אותנו אליו." היא ציוותה, והשנים מיהרו לשמוע בפקודתה. הם עמדו סביבו - גבר צעיר, שער זהוב, עטוף במעיל אפור ארוך, שוכב על הכביש שוטט דם ואקדח בידו. הבלשית הצטמררה מעט, שוטר הבחין במבטה המזועזע ואחז בכתפה, "שימו אותו באמבולנס, שוטרים, אני רוצה שתיקחו את חפציו ותבדקו על הנרצח פרטים. אנחנו נברר מה קרה כאן." היא התעשתה והמשיכה את עבודתה כנדרש. "לא עלה על דעתך שהוא פשוט התאבד?" שאל השוטר שתמך בכתפה. "שוטר, מלא את פקודתי." היא שנאה שמפקפקים בדעותיה לפני בדיקה. *** רונה הירש נכנסה אל המשרד, גשם כבד ירד בחוץ. רונה אהבה להיכנס אל המשרד, הריח שלו והאנשים שמתרוצצים בו, מחפשים חקירה חדשה לפתור, איש חדש, אשם, שצריך להכניסו לכלא גרמו לה להרגיש טוב. רק במשרד היא חשה בטוחה, כל פעם שסגרה אותו הרגישה כאילו היא מנותקת מהעולם, פתאום כל הרעש וההמולה בחוץ היו נעלמים והיא הייתה לבד, רק היא והמחשב. היא שנאה לסגור את הדלת, אבל ידעה שבלי השקט היא לא תוכל לעבוד. מאז הקשר עם דרור היא מפחדת להיות לבד, עדיין שורר בה הפחד הזה שהוא ייכנס ויתפוס אותה בידיו הגדולות, יצמיד אותה אל השטיח של המשרד הישן והאהוב שלה ויחריב אותה, כמו פעם ייקח פיסות מנשמתה ויקרע אותן לגזרים. כל פעם שהמחשבות היו מתרוצצות לה בראש היא הייתה משננת לעצמה כמו מנטרה – "דרור כבר מזמן בכלא, זוכרת? את הכנסת אותו." העובדה שרונה היא חוקרת מז"פ עזרה לה להכניס את המנוול לאיזה חור לתמיד. דלת חדרה של רונה נפתחה בפתאומיות, "רונה, יש לך זמן לעבוד על חקירה חדשה?" "על מה מדובר?" היא ענתה בטון האדיש שלה. "מצאו גופה על גשר, קרוב לכאן. השוטרים מוכנים לנסיעה." *** הבלשית נכנסה אל חדר ניתוח הגופות, "מצאת משהו?" היא שאלה את המנתח. "פצע ירייה בראש." הוא ענה ממושמע, הוא ידע שאין להתבדח עם הבלשית. "לא מעבר מזה?" היא שאלה, מנסה להוציא פרטים, לא ייתכן שהוא רק התאבד. "שום דבר." "ומה עם המעיל שלו?" "מצאנו שערות בהירות של אישה, אנחנו מתכוונים לקחת אותן לבדיקה, אולי נמצא למי הן שייכות." "ובכיסי המעיל? שום מידע משמעותי?" "פתק עם כתובת." הבלשית שמה על ידיה את כפפות הגומי הלבנות ואחזה בכתובת, "ניסע לשם בבוקר." היא אמרה נחושה ויצאה מן החדר. *** רונה נסעה הביתה לאחר יום ארוך במשרד ונכנסה מיד אל המקלחת, שוטפת את עצמה ממאורעות היום, מלטפת את הצלקות שהשאיר בה דרור עם הסכין שדקר אותה בה פעם כשהתרגז. רונה לא נגעה בהן במשך חמש שנים עד עכשיו. מראה הגופה של הבחור הצעיר הסעיר אותה, היא לא הבינה למה. היא עובדת במקצוע חמש שנים, היא חקרה כל כך הרבה מקרי רצח ואף אחד מהם לא השפיע עליה כמו זה, "אולי זה בגלל מזג האוויר." תהתה, משתדלת להתעלם ממוחה החוקר, המתאמץ לפתור עוד תעלומה. היא נכנסה אל מיטתה ועטפה את עצמה בשמיכה הכבדה. *** אניה צ'רניאק סחבה עגלה עמוסה במזוודות לעבר היציאה משדה התעופה, היא הצליחה לברוח מרוסיה והחליטה להתחיל את חייה בישראל. היה לה קשה שם, בעיקר בגלל אבא שלה, אבל עכשיו היא הגיעה לג'ני שלה, החברה הטובה ששכחה אותה קצת בשביל לפתח קצת עצמאות. "אניה, הגעת!" אניה הסתובבה וראתה אותה, ההתרגשות אחזה בה, "ג'ני, בכל זאת זכרת." היא רצה אליה, על רגליה נעלי העקב הגבוהות, זוג הנעליים היחידות שלקחה עמה וחיבקה אותה, חיבוק שלו חיכתה כבר המון זמן. "איך הייתה הטיסה?" ג'ני שאלה אותה בשפה שהיא רוצה לשכוח. "אל תדברי אליי בשפה הזו. הטיסה הייתה בסדר, אבל את יודעת, האוכל הנורא שמגישים בטיסות אף פעם לא עשה לי טוב." אניה ענתה לה בעברית שוטפת. "איך למדת כל כך מהר?" ג'ני צחקה. "מהמצוקה." אניה חייכה במרירות, ג'ני השתתקה. "הם יודעים שאת פה?" ג'ני שאלה כשהלכו לעבר המכונית. "וגם אם כן, הם לא יחפשו. הם מאסו בי ג'ני, בגלל זה התעללו בי כך." "אבל הם ההורים שלך." "הורים לא מתנהגים לילדים שלהם בצורה כזו." אניה אמרה בכאב וחנקה את הדמעות. הימים לאניה בארץ היו קשים, התואר שהשלימה לא התאים לארץ ובגלל זה הייתה צריכה להסתפק ב'עבודות בזויות', כפי שכינתה אותן. כל בוקר הייתה נוסעת באוטובוס אל המפעל המטונף, היא אף פעם לא דיברה עם העובדות, לא צחקה, לא חיה. היא עבדה ולא מעבר לזה. בערבים הייתה מתיישבת עם ג'ני על הספה הקטנה בביתן המשותף, מחבקת אותה בצער ובוכה, מוציאה את כל התסכולים שלה על המנהל המנופח והעובדות החצופות, היא לא הייתה רגילה לתרבות הזו. "אניושקה, את עוד תסתדרי, אני מבטיחה לך. את תרוויחי את הכסף בשביל התואר ומשם הדרך קלה. עוד קצת, בשבילי, תחכי עוד קצת." ג'ני ליטפה את שערה הבהיר והארוך של אניה בשקט ובחמימות האופיינית לה, מנסה לטשטש את השריטות העמוקות של חייה. בשנה האחרונה הכול השתנה, ג'ני מצאה לה איזה דורי - סטודנט מבטיח לקולנוע שהפך להיות בן זוגה לחיים. הם היגרו להם ל-ניו יורק והשאירו את אניה עם הצרות שלה. אניה הפכה להיות אדישה וקרת רוח, פניה הפכו קפואות, חוסר הרגישות היה ניכר בה תמיד. "היי, הכול בסדר?" אניה ישבה בתחנה, מחכה לאוטובוס שיחזיר אותה הביתה מהמפעל בו עבדה, גבר צעיר התיישב לידה. היא העיפה בו מבט, העיניים הכחולות שלו הציפו בה חום שלא הרגישה כבר המון זמן. "כן, אני סתם עייפה." היא ענתה בקרירות. "ולמה את עייפה כל כך?" "העבודה בעיקר, החיים המטורפים האלה." היא לא ידעה למה, אבל משהו בו נתן לה את האפשרות להיפתח אליו, היא הייתה בטוחה שזו הבדידות. היא מצאה את עצמה מדברת עם הבחור הצעיר על הכול, אפילו על ג'ני ודורי המאושרים שכבר מזמן שכחו ממנה, על המפעל ועל הקושי בישראל, "ברוסיה כבר מזמן הייתי יכולה להיות איזה דוקטור לפיזיקה, או אפילו מורה. תסתכל עליי עכשיו." לפני שירדה מהאוטובוס, הבחור הצעיר ביקש ממנה את מספר הטלפון שלה, היא כתבה אותו ללא היסוס על כף ידו של הבחור, היא לא התנגדה לחברה. הוא הבטיח שיתקשר והיא לא האמינה, מי ירצה מישהי כמוה, רוסיה, שעובדת במפעל ישן ומרוויחה פרוטות לחודש.
זה סיפור דיי ישן אבל שיכתבתי אותו, ורציתי לדעת מה דעתכם. הברבור. הם נסעו אל הגשר, במכונית – שלושה שוטרים ובלשית בשנות השלושים לחייה, מאחוריהם אמבולנס לבן ואורותיו האדומים, מסתובבים סחור, סחור ומהבהבים, כאילו ציפו בקוצר רוח למקרה האימים הבא. היום היה סגריר, עננים כהים כיסו את השמים והכביש היה לח. כשיצאו מהרכב, השקט והקור הכו בגופה של הבלשית, כבר שנכנסה אל המכונית ידעה שמשהו בחקירה הזו לא רגיל, לא שיגרתי. במקום עמדו שני אנשים, האחד מחזיק את פניו, כנראה מהזעזוע וההלם מהמחזות הקשים שראה. פמלייתה של הבלשית עמדה סביבה, השקט המשיך לשרות על המקום, "מה ראיתם?" הבלשית שאלה, מנסה להשוות לטון דיבורה אדישות סמכותית. "גבר צעיר, בסביבות גיל עשרים. " אחד הצליח להוציא מפיו לאחר השהייה. "נסענו עם המכונית על הגשר ומצאנו אותו שרוי שם, חשבנו שדרסנו אותו אבל אז ראינו את האקדח..." האדם אשר כבש את ידיו בפניו שיחזר את חוויותיו במהירות מפחידה. הבלשית לא התרגשה, היא פתרה מקרים גדולים ואכזריים יותר, "הובילו אותנו אליו." היא ציוותה, והשנים מיהרו לשמוע בפקודתה. הם עמדו סביבו - גבר צעיר, שער זהוב, עטוף במעיל אפור ארוך, שוכב על הכביש שוטט דם ואקדח בידו. הבלשית הצטמררה מעט, שוטר הבחין במבטה המזועזע ואחז בכתפה, "שימו אותו באמבולנס, שוטרים, אני רוצה שתיקחו את חפציו ותבדקו על הנרצח פרטים. אנחנו נברר מה קרה כאן." היא התעשתה והמשיכה את עבודתה כנדרש. "לא עלה על דעתך שהוא פשוט התאבד?" שאל השוטר שתמך בכתפה. "שוטר, מלא את פקודתי." היא שנאה שמפקפקים בדעותיה לפני בדיקה. *** רונה הירש נכנסה אל המשרד, גשם כבד ירד בחוץ. רונה אהבה להיכנס אל המשרד, הריח שלו והאנשים שמתרוצצים בו, מחפשים חקירה חדשה לפתור, איש חדש, אשם, שצריך להכניסו לכלא גרמו לה להרגיש טוב. רק במשרד היא חשה בטוחה, כל פעם שסגרה אותו הרגישה כאילו היא מנותקת מהעולם, פתאום כל הרעש וההמולה בחוץ היו נעלמים והיא הייתה לבד, רק היא והמחשב. היא שנאה לסגור את הדלת, אבל ידעה שבלי השקט היא לא תוכל לעבוד. מאז הקשר עם דרור היא מפחדת להיות לבד, עדיין שורר בה הפחד הזה שהוא ייכנס ויתפוס אותה בידיו הגדולות, יצמיד אותה אל השטיח של המשרד הישן והאהוב שלה ויחריב אותה, כמו פעם ייקח פיסות מנשמתה ויקרע אותן לגזרים. כל פעם שהמחשבות היו מתרוצצות לה בראש היא הייתה משננת לעצמה כמו מנטרה – "דרור כבר מזמן בכלא, זוכרת? את הכנסת אותו." העובדה שרונה היא חוקרת מז"פ עזרה לה להכניס את המנוול לאיזה חור לתמיד. דלת חדרה של רונה נפתחה בפתאומיות, "רונה, יש לך זמן לעבוד על חקירה חדשה?" "על מה מדובר?" היא ענתה בטון האדיש שלה. "מצאו גופה על גשר, קרוב לכאן. השוטרים מוכנים לנסיעה." *** הבלשית נכנסה אל חדר ניתוח הגופות, "מצאת משהו?" היא שאלה את המנתח. "פצע ירייה בראש." הוא ענה ממושמע, הוא ידע שאין להתבדח עם הבלשית. "לא מעבר מזה?" היא שאלה, מנסה להוציא פרטים, לא ייתכן שהוא רק התאבד. "שום דבר." "ומה עם המעיל שלו?" "מצאנו שערות בהירות של אישה, אנחנו מתכוונים לקחת אותן לבדיקה, אולי נמצא למי הן שייכות." "ובכיסי המעיל? שום מידע משמעותי?" "פתק עם כתובת." הבלשית שמה על ידיה את כפפות הגומי הלבנות ואחזה בכתובת, "ניסע לשם בבוקר." היא אמרה נחושה ויצאה מן החדר. *** רונה נסעה הביתה לאחר יום ארוך במשרד ונכנסה מיד אל המקלחת, שוטפת את עצמה ממאורעות היום, מלטפת את הצלקות שהשאיר בה דרור עם הסכין שדקר אותה בה פעם כשהתרגז. רונה לא נגעה בהן במשך חמש שנים עד עכשיו. מראה הגופה של הבחור הצעיר הסעיר אותה, היא לא הבינה למה. היא עובדת במקצוע חמש שנים, היא חקרה כל כך הרבה מקרי רצח ואף אחד מהם לא השפיע עליה כמו זה, "אולי זה בגלל מזג האוויר." תהתה, משתדלת להתעלם ממוחה החוקר, המתאמץ לפתור עוד תעלומה. היא נכנסה אל מיטתה ועטפה את עצמה בשמיכה הכבדה. *** אניה צ'רניאק סחבה עגלה עמוסה במזוודות לעבר היציאה משדה התעופה, היא הצליחה לברוח מרוסיה והחליטה להתחיל את חייה בישראל. היה לה קשה שם, בעיקר בגלל אבא שלה, אבל עכשיו היא הגיעה לג'ני שלה, החברה הטובה ששכחה אותה קצת בשביל לפתח קצת עצמאות. "אניה, הגעת!" אניה הסתובבה וראתה אותה, ההתרגשות אחזה בה, "ג'ני, בכל זאת זכרת." היא רצה אליה, על רגליה נעלי העקב הגבוהות, זוג הנעליים היחידות שלקחה עמה וחיבקה אותה, חיבוק שלו חיכתה כבר המון זמן. "איך הייתה הטיסה?" ג'ני שאלה אותה בשפה שהיא רוצה לשכוח. "אל תדברי אליי בשפה הזו. הטיסה הייתה בסדר, אבל את יודעת, האוכל הנורא שמגישים בטיסות אף פעם לא עשה לי טוב." אניה ענתה לה בעברית שוטפת. "איך למדת כל כך מהר?" ג'ני צחקה. "מהמצוקה." אניה חייכה במרירות, ג'ני השתתקה. "הם יודעים שאת פה?" ג'ני שאלה כשהלכו לעבר המכונית. "וגם אם כן, הם לא יחפשו. הם מאסו בי ג'ני, בגלל זה התעללו בי כך." "אבל הם ההורים שלך." "הורים לא מתנהגים לילדים שלהם בצורה כזו." אניה אמרה בכאב וחנקה את הדמעות. הימים לאניה בארץ היו קשים, התואר שהשלימה לא התאים לארץ ובגלל זה הייתה צריכה להסתפק ב'עבודות בזויות', כפי שכינתה אותן. כל בוקר הייתה נוסעת באוטובוס אל המפעל המטונף, היא אף פעם לא דיברה עם העובדות, לא צחקה, לא חיה. היא עבדה ולא מעבר לזה. בערבים הייתה מתיישבת עם ג'ני על הספה הקטנה בביתן המשותף, מחבקת אותה בצער ובוכה, מוציאה את כל התסכולים שלה על המנהל המנופח והעובדות החצופות, היא לא הייתה רגילה לתרבות הזו. "אניושקה, את עוד תסתדרי, אני מבטיחה לך. את תרוויחי את הכסף בשביל התואר ומשם הדרך קלה. עוד קצת, בשבילי, תחכי עוד קצת." ג'ני ליטפה את שערה הבהיר והארוך של אניה בשקט ובחמימות האופיינית לה, מנסה לטשטש את השריטות העמוקות של חייה. בשנה האחרונה הכול השתנה, ג'ני מצאה לה איזה דורי - סטודנט מבטיח לקולנוע שהפך להיות בן זוגה לחיים. הם היגרו להם ל-ניו יורק והשאירו את אניה עם הצרות שלה. אניה הפכה להיות אדישה וקרת רוח, פניה הפכו קפואות, חוסר הרגישות היה ניכר בה תמיד. "היי, הכול בסדר?" אניה ישבה בתחנה, מחכה לאוטובוס שיחזיר אותה הביתה מהמפעל בו עבדה, גבר צעיר התיישב לידה. היא העיפה בו מבט, העיניים הכחולות שלו הציפו בה חום שלא הרגישה כבר המון זמן. "כן, אני סתם עייפה." היא ענתה בקרירות. "ולמה את עייפה כל כך?" "העבודה בעיקר, החיים המטורפים האלה." היא לא ידעה למה, אבל משהו בו נתן לה את האפשרות להיפתח אליו, היא הייתה בטוחה שזו הבדידות. היא מצאה את עצמה מדברת עם הבחור הצעיר על הכול, אפילו על ג'ני ודורי המאושרים שכבר מזמן שכחו ממנה, על המפעל ועל הקושי בישראל, "ברוסיה כבר מזמן הייתי יכולה להיות איזה דוקטור לפיזיקה, או אפילו מורה. תסתכל עליי עכשיו." לפני שירדה מהאוטובוס, הבחור הצעיר ביקש ממנה את מספר הטלפון שלה, היא כתבה אותו ללא היסוס על כף ידו של הבחור, היא לא התנגדה לחברה. הוא הבטיח שיתקשר והיא לא האמינה, מי ירצה מישהי כמוה, רוסיה, שעובדת במפעל ישן ומרוויחה פרוטות לחודש.
