לפני שנים
כשהייתי נערה אשכנזיה בישראל של שנות ה-80, כבר ידעתי שיש ממש בטענות ילדי תימן החטופים. איך זה יכול להיות?
היום, כשאני במשקל נורמלי פלוס לבנות גילי, לאחר כמעט עשרים שנה מחוץ לישראל בארצות הקור ללא שמש גלויה, ששערי הלבין וקוצץ לאורך של ארבעה סנטימטרים בתקופות בהן הוא ארוך, קשה להבין. אך כנערה הייתי רזונת, עם רעמת תלתלים כהים, ועור שחום כהה מחשיפה לשמש כמי שנולדה וגדלה ליד הים. בניגוד לרוב חבריי, אני הותקלתי בשאלה האם אני שייכת לילדים החטופים בכל פעם שפגשתי אנשים ממוצא תימני (בדרך כלל).
פעם, כשחזרתי עם חברותיי מחופשה באילת, בה הפכתי לכהה עוד יותר מהרגיל אפילו אצלי, עצרנו אצל קרובי משפחה של חברתי ליד גדרה. בשלב זה או אחר החלה עלייה לרגל של כל מיני מכרים, לבוא ולבדוק אותי. עיניי הכחולות לא שיכנעו אף אחד. הייתי צעירה מדי להיות חטופה בעצמי, כך שאולי אחד מהורי חטוף.
הם עשו זאת בעדינות, יש לציין. איני בטוחה שחברותיי שמו לב לזה במיוחד. אך אני, שנאלצתי לחזור ולהסביר שהורי ילדיי שנות השלושים, מבוגרים בלפחות עשור מתחילת התקופה, ואילו אני ילידת שנות ה-60 וצעירה לפחות בעשור מסוף התקופה, שמתי לב גם שמתי. כלכך הרבה אנשים, וכולם מנסים לא לכפות עלי דבר, אך עדין מביטים בי בעיניים כלות. האמנתי להם כבר אז.
(זה עדין לא מנע ממני להיות חסרת רגישות אופיינית לבת עשרה, ולשאול בבוטות האם אני צריכה להפשיל מכנסיי כדי לחשוף את ישבני הלבן למהדרין.)
המדהים בסיפור המקושר הוא שההורים המאמצים לא יכולים היו לדעת שהילד חטוף. הרי כל מסמכיו תקינים, והאם הביולוגית חתמה על שיחרור לאימוץ. לא, אין זה סיפור קל, אך הגיע הזמן לפתוח אותו, ולא משנה עד כמה רעש יהיה, ואילו זוועות אחרות יתגלו בעקבותיו. מספיק זה מספיק.