מנהגי זכרון להולכים

[laoch gaidhlig]

מנהגי זכרון להולכים

אח סבי שירת בגדוד הסקוטי של צבא הוד מלכותו הבריטי בתקופת המנדט פה בארץ,ולצער המשפחה נפל ונקבר פה. אחת לשנה ביום נפילתו כנציג יחיד של המשפחה בארץ אני עולה לקברו בבית הקברות הצבאי הבריטי ברמלה. בהתאם למסורת אני לוקח בקבוק סוטש(ויסקי) וארוחת פיקניק טובה ו"חוגג" את חייו על קברו,ונושא תפילה לאלים שישמרו עליו ב"טיר נא נוג" (ארץ הנעורים הניצחית) ותקוה שאזכה לפגוש אותו בגלגול החדש בשבט. כך העברתי את היום היום וחשבתי לשתף את חברי הפורום במנהגים שפחות יוצא לדבר עליהם.

 

[רובין עוטה המגבת]

זה מזכיר במידת מה את ה"מרזח" -

חגיגת המתים הכנענית. גם שם עורכים סעודה לכבוד המתים ומשתדלים לחגוג את חייהם ולא את מותם.

 

[T i a]

הי גם אצל רוסים זה ככה

רק שזה וודקה ולא וויסקי

אבל גם אורכים את הסעודה "החגיגית" בצורת פיקניק על הקבר. מעניין.

 

[ההגמון]

ושופכים

קצת מהוודקה על האדמה או הקבר בשביל המת.

 

[Polar Aurora]

אני זוכרת

שברוסיה, כשהייתי ממש ממש קטנה, הייתתי בהזכרה כזאת על קבר של איזו קרובת משפחה רחוקה. אכלתי סוכריות טעימות ובית הקברות היה ירוק ויפה, ומוות נראה לי באותו יום טבעי ממש כמו החיים. זה מנהג טוב, הוא ממש עוזר להתמודד.

 

[MetalSinagouge]

מממ... Candies!../images/Emo214.gif../images/Emo99.gif

המפגש הראשון שלי (או הראשון שאני זוכר) עם נושאי קבורה, ואני מניח שמוות היה כשהלכתי לדודה שלי (גיל 4 בערך) ובדירה ממול ליד דלת הכניסה נשען על הקיר מכסה של ארון קבורה עם צלב מוזהב עליו, אני זוכר שזה די השפיע עלי, זה שינה לי את מצב התודעה, אבל עכשיו אני כבר לא מצליח לזכור אילו מחשבות בדיוק עברו לי בראש ולמה קישרתי את זה. מבלי להפוך את זה להטחה במנהגי הקבורה והאבלות של היהודו-נוצרים רק אומר שהייתי מעדיף להשלח לים הבאלטי בספינה שעולה בלהבות מאשר להוות דירה אחת ממיני רבות בבית קברות הבטון שיש בד"כ. כמובן אסור לשכוח את האפשרות של הקפאה. או הדבר הכי טוב: לנין.