אני מסופק לגבי 3
ולגבי הנימוק של 1, ובתשובה לשאלה של מיקי*: הרב קאפח כתב על זה מאמר ב"סיני" שבט-אדר תשמ"ג, וזה מופיע במשנה תורה שלו בהערות בהלכות חמץ ומצה א:ה (5 עמודים). בקצרה: א) בתלמוד וברמ"ם לא נזכר המונח "חוזר וניעור" בשום מקום בכלל, ובפרט לא לגבי חמץ בפסח. יש ביטוי דומה אך שונה "מצא מין את מינו וניעור" והוא לא מופיע אפפעם בקשר לחמץ. ב) הרמב"ם כותב: "חמץ שנתערב בדבר אחר בפסח בין במינו בין שלא במינו הרי זה אוסר בכל שהוא". ג) חלק מהלומדים פיסקו "חמץ שנתערב בדבר אחר בפסח /// בין במינו בין שלא במינו הרי זה אוסר בכל שהוא", מה שהביא לשאלה מה קורה אם נתערבב לפני הפסח, ואיכשהו זה הגיע לעניינים מעניינים. ד) המסורת התימנית מרבותיו של הרב קאפח וכיוצ"ב היא הפיסוק הזה "חמץ שנתערב בדבר אחר /// בפסח בין במינו בין שלא במינו הרי זה אוסר בכל שהוא", כלומר, האיסור הוא בפסח, ואין זה רלוונטי מתי זה התערבב. אין זה נכון שחמץ המתערבב בפסח אוסר בכלשהו, ואם הערבוב חל לפני הפסח האיסור הוא בשישים. ה) הנימוק המסתבר הוא שאוכל עצמו לא בטל, אלא חלוּת האיסור שבו בטלה. בר"ח ניסן איסור החמץ לא יכול להתבטל - כי איננו קיים. למצער, אותו זמן בדיוק שבו החמץ מתחיל להיות אסור (ורק אז הוא יכול, תיאורטית, להתבטל), הוא בדיוק הזמן שבו הוא מתחיל להיות אסור בכל שהאו, וממילא אין מקום לביטול בשישים לא לפני זמן האיסור ולא בזמן האיסור. עכ"ז מעניין שדווקא לגבי בל יראה ובל ימצא, יש הקלה ביחס לשיטת הפסיקה המקובלת (לכאורה), בשונה מאיסור האכילה שבו יש החמרה. לשיטה הכללית אסור, לכאורה, להשהות תערובת חמץ שיש בה יותר משיעור של 60 כנגד החמץ. לשיטת הרב קאפח (וצר לי שבלחץ הנקיונות איני יכול להביא בדיוק את המקור ואת ההסבר, ואולי זה פשוט מאד בדברי הרמב"ם), תערובת חמץ שאין בה כזית חמץ בכדי אכילת פרס, מותרת בהשהיה בפסח, וזה קרוב ליחס של 1:10 (כדעת הרמב"ם שזית הוא פחות משליש ביצה ושפרס הוא ככר של 3 ביצים).
