אביב וסתיו
New member
מנהרת הזמן,הפרקים המצונזרים-א
טוני ודאג ריחפו להם בינות לגבישי פלסמה ענקיים במן גליל עבות, אינסופי וצבעוני פסיכודאלי כשמוזיקה קלאסית משל מלחין בלתי ידוע מרחפת בחלל ומשווה לו מימד אינסופי ואטומי. חלפו מי יודע מה שנים(יש מחלוקת בין ההיסטוריונים) מאז יצאו את מנהרת הזמן הסודית שנבנתה במדבריות אריזונה הגדולה על ידי צבא ארצות הברית ומהנדסיו הדגולים בימי המלחמה הקרה, הם עשו "השתדלות" וחפרו קונוס ענק באדמה הצחיחה והשכילו לשלב אנרגית אטום ומחוללים אלקטרונים עצומים שעלו למשלם המיסים האמריקאי אולי יותר ממימון מלחמת ויאטנאם. דאג הבוגר חש לעזרתו של טוני הצעיר ברגע שנתקע על הטיטניק שעמדה לטבוע במי הקרח של האוקיינוס האטלנטי אי שם בתחילת המאה העשרים, הוא ויתר על קריירה ומשפחה ועל ההווה שבו חי ועל משכורת עתק לטובת אחוות המדענים המרחפים. תמיד תמיד כמעט בכל התקופות בהם נחתו, נאלצו טוני ודאג להפעיל כוח כלשהוא,או לחץ פיזי מתון כנגד מבקשי רעתם וברוב המקרים נאלצו "ללכת מכות" עם אותם אוייבים ביודעם ובבטחם כי עברו קורס קרב מגע במכון הכושר של המנהרה בקומה 120 בחדר 333 אצל הג'ודוקא יאקאצ'ימי אישימטוטו וכן ביודעם כי בסופו של יום יישלחו לתקופה אחרת כשהם בבגדיהם הישנים המסריחים מזיעה אך הטובים מכיוון שלא שלטה בהם תולעת ורימה וכן במיטב בריאותם כפי שהיו לפני כן, ולא חשוב אם נפצעו קשה או בינוני. ברחפם בינות לעבר הווה ועתיד לא היו הם בהכרה כי אם בחלום חסר הכרה כמו תינוק הצף במי השפיר של אמו הורתו, בוודאי היו "מתים" הם "להריץ קטעים ודחקות" על הפגישה ההיא עם יהושע בן נון בשערי יריחו ועל העדות אודות מוסוליני שהשתגע עוד בימי מלחמת העולם הראשונה בשל הדיבוק שנכנס בו. פרפר נחמד הייתה תכנית חביבה ששודרה מאז שנת 1983 בטלויזיה הלימודית של ישראל. שחקני הפרפר היו בובות חביבות בשם בץ הצב, אוזה האווזה, נולי האפרוח ושבי החילזון הממושקף שהיה בשלבים מתקדמים של הסתיידות שבלול. חשבו שחקני הפרפר איך להעביר משהו יוצא דופן והנה החליט המפיק לארגן תכנית ספיישל של הפרפר לכבוד ימים נוראים בשיתוף הבובות ומומו עזר (בן דמותו של עזמי בשארה) הבובות היו מוכנות, אוזה הציצה מגליל עץ ונולי האפרוחה מתוך עמוד קטום בינוני, המצלמות היו מכוונות למומו עזר המשופם, מנגינת הפתיחה שכללה קטע אנימציה על פרפרים יודעי קורא וכתוב ותולעים מרקדות הסתיימה זה מכבר. הבמאי נתן הוראה להתחיל לצלם והצלם החל, ובדיוק באותו הרגע שהחל השידור נפלו מן התקרה שני לוחות בידוד ועמם שני ברנשים, מלאכי חבלה אמיתיים וכן אבק רב שהצטבר, בנופלם מוטטו הנפילים את העמודים שבהן השתכנו החיות החביבות ושברו אותם לחלקי חלקים, מומו עזר היה בהלם והביט בשני הקרואים השרועים על רצפת האולפן, אוזה נפלה מן העמוד ובנס לא שברה את רגליה הדקיקות ואילו נולי המסכנה רפרפה בעזרת כנפיה ונחתה על הארץ בקול ציוץ מעורר רחמים. כולם היו בהלם. טוני הרים את ראשו והביט בסובב, הוא ראה תפאורה ומצלמות שהמשיכו לצלם: "באיזו שנה אנו? אולי אנחנו בעיר הסרטים בהוליבוד?" "אני חושב שאנחנו בגן החיות" ענה דאג והזדקף על עומדו, מסיר מחליפתו את האבק. "ילדים רעים!" הטיחה אוזה האווזה הגנדרנית הצדקנית "איך אתם לא מעיזים! אני מיד אקרא לביטחון!!" "ממש פויה!" מלמלה נולי האפרוחית "תראו תראו אווזה שיודעת לדבר!" קרא טוני והוסיף "אם לא תשתקי אני אצלה אותך על האש !" "רעיון טוב.. מאז הארוחה הקודמת עברו אלף שנים" השיב דאג "שנפסיק לצלם?" שאל הצלם את הבמאי "לא לא.. זה נשמע מעניין, תשאיר את זה!"אמר הבמאי שגילה עניין בסנסציה המתגבשת. מומו הביט בשני האנשים הזרים ובבגדיהם, הוא נמלא חלחלה מפני שהידים מעופפים נושאי חגורת נפץ שריחפו בדאון והגיעו בעזרתו לאולפן, איש ביטחון שמן קרב אל המקום ועמד בתנועת הסתערות, מומו פקד: "הסתער!" התמונה שנראתה מחדר המצב של המנהרה אי שם בקומה ה200 נראתה קודרת: טוני ודאג עמדו מול שני תוקפים, המדענית אן בעלת החלוק הלבן בהתה במרקע הנשקף ואחר שאלה את המדען הראשי: "להזיז אותם?" "לא חושב, תני להם לירוק קצת דם" "סליחה?!" אמרה ההמומה "תני לשני התוקפים לירוק דם, זאת כוונתי, המצב שלהם לא כל כך גרוע כמו שנראה!" השיב ולחץ על כפתור אדום. הכפתור התפוצץ ומן המנהרה השבלולית בקע עשן, כבלים נשרפו, נתיכים הותכו ואזעקה נשמעה, על גשרי הפיר רצו מדענים וחיילים כמו נמלים מבוהלות, כרבע שעה נמשכה התקלה שאירעה כתוצאה מהלחיצה על הכפתור המיותר והמצב חזר לתיקונו. טוני ודאג מלומדי הקרבות זינקו על איש הביטחון ומומו, הם אמנם חטפו בעיטות ואגרופים וכן נשיכות ועקיצות מאוזה ונולי שהיוו כח מתקפה אווירי אך הסתערו כאיש אחד כשהם קופצים כמו נינג'ות על שני הבחורים ומשכיבים אותם פרקדן ומצמידים אותם לקרקע. "תבינו, אנחנו נוסעים בזמן, לא באנו להרע, תירגעו יא אנשים" אמר טוני ברכות "אז למה קפצתם והרסתם את הבית של אוזה ונולי? מה פשעו החיות החביבות הללו?" מלמל מומו ההמום "המנהרה זורקת אותנו כל פעם למקומות אחרים ולא חשוב להיכן, תמיד אנו נופלים וחוטפים מכה, פעם נחתנו באמצע מסילת רכבת! ופעם באמצע פיצוץ מגדלי התאומים בשנת 2001" "2001? פיצוץ התאומים בניו יורק? השתגעתם כנראה"מלמל איש הביטחון "טוב... סליחה גם על זה" השיב טוני שהבין כי העתיד הוא בלתי אמין בעיני רוב האנשים "באיזו שנה אנו מצויים" שאל דאג "טוב" אמר מומו "אני מניח שאתם מצויים במדינת ישראל שנת 1996"
טוני ודאג ריחפו להם בינות לגבישי פלסמה ענקיים במן גליל עבות, אינסופי וצבעוני פסיכודאלי כשמוזיקה קלאסית משל מלחין בלתי ידוע מרחפת בחלל ומשווה לו מימד אינסופי ואטומי. חלפו מי יודע מה שנים(יש מחלוקת בין ההיסטוריונים) מאז יצאו את מנהרת הזמן הסודית שנבנתה במדבריות אריזונה הגדולה על ידי צבא ארצות הברית ומהנדסיו הדגולים בימי המלחמה הקרה, הם עשו "השתדלות" וחפרו קונוס ענק באדמה הצחיחה והשכילו לשלב אנרגית אטום ומחוללים אלקטרונים עצומים שעלו למשלם המיסים האמריקאי אולי יותר ממימון מלחמת ויאטנאם. דאג הבוגר חש לעזרתו של טוני הצעיר ברגע שנתקע על הטיטניק שעמדה לטבוע במי הקרח של האוקיינוס האטלנטי אי שם בתחילת המאה העשרים, הוא ויתר על קריירה ומשפחה ועל ההווה שבו חי ועל משכורת עתק לטובת אחוות המדענים המרחפים. תמיד תמיד כמעט בכל התקופות בהם נחתו, נאלצו טוני ודאג להפעיל כוח כלשהוא,או לחץ פיזי מתון כנגד מבקשי רעתם וברוב המקרים נאלצו "ללכת מכות" עם אותם אוייבים ביודעם ובבטחם כי עברו קורס קרב מגע במכון הכושר של המנהרה בקומה 120 בחדר 333 אצל הג'ודוקא יאקאצ'ימי אישימטוטו וכן ביודעם כי בסופו של יום יישלחו לתקופה אחרת כשהם בבגדיהם הישנים המסריחים מזיעה אך הטובים מכיוון שלא שלטה בהם תולעת ורימה וכן במיטב בריאותם כפי שהיו לפני כן, ולא חשוב אם נפצעו קשה או בינוני. ברחפם בינות לעבר הווה ועתיד לא היו הם בהכרה כי אם בחלום חסר הכרה כמו תינוק הצף במי השפיר של אמו הורתו, בוודאי היו "מתים" הם "להריץ קטעים ודחקות" על הפגישה ההיא עם יהושע בן נון בשערי יריחו ועל העדות אודות מוסוליני שהשתגע עוד בימי מלחמת העולם הראשונה בשל הדיבוק שנכנס בו. פרפר נחמד הייתה תכנית חביבה ששודרה מאז שנת 1983 בטלויזיה הלימודית של ישראל. שחקני הפרפר היו בובות חביבות בשם בץ הצב, אוזה האווזה, נולי האפרוח ושבי החילזון הממושקף שהיה בשלבים מתקדמים של הסתיידות שבלול. חשבו שחקני הפרפר איך להעביר משהו יוצא דופן והנה החליט המפיק לארגן תכנית ספיישל של הפרפר לכבוד ימים נוראים בשיתוף הבובות ומומו עזר (בן דמותו של עזמי בשארה) הבובות היו מוכנות, אוזה הציצה מגליל עץ ונולי האפרוחה מתוך עמוד קטום בינוני, המצלמות היו מכוונות למומו עזר המשופם, מנגינת הפתיחה שכללה קטע אנימציה על פרפרים יודעי קורא וכתוב ותולעים מרקדות הסתיימה זה מכבר. הבמאי נתן הוראה להתחיל לצלם והצלם החל, ובדיוק באותו הרגע שהחל השידור נפלו מן התקרה שני לוחות בידוד ועמם שני ברנשים, מלאכי חבלה אמיתיים וכן אבק רב שהצטבר, בנופלם מוטטו הנפילים את העמודים שבהן השתכנו החיות החביבות ושברו אותם לחלקי חלקים, מומו עזר היה בהלם והביט בשני הקרואים השרועים על רצפת האולפן, אוזה נפלה מן העמוד ובנס לא שברה את רגליה הדקיקות ואילו נולי המסכנה רפרפה בעזרת כנפיה ונחתה על הארץ בקול ציוץ מעורר רחמים. כולם היו בהלם. טוני הרים את ראשו והביט בסובב, הוא ראה תפאורה ומצלמות שהמשיכו לצלם: "באיזו שנה אנו? אולי אנחנו בעיר הסרטים בהוליבוד?" "אני חושב שאנחנו בגן החיות" ענה דאג והזדקף על עומדו, מסיר מחליפתו את האבק. "ילדים רעים!" הטיחה אוזה האווזה הגנדרנית הצדקנית "איך אתם לא מעיזים! אני מיד אקרא לביטחון!!" "ממש פויה!" מלמלה נולי האפרוחית "תראו תראו אווזה שיודעת לדבר!" קרא טוני והוסיף "אם לא תשתקי אני אצלה אותך על האש !" "רעיון טוב.. מאז הארוחה הקודמת עברו אלף שנים" השיב דאג "שנפסיק לצלם?" שאל הצלם את הבמאי "לא לא.. זה נשמע מעניין, תשאיר את זה!"אמר הבמאי שגילה עניין בסנסציה המתגבשת. מומו הביט בשני האנשים הזרים ובבגדיהם, הוא נמלא חלחלה מפני שהידים מעופפים נושאי חגורת נפץ שריחפו בדאון והגיעו בעזרתו לאולפן, איש ביטחון שמן קרב אל המקום ועמד בתנועת הסתערות, מומו פקד: "הסתער!" התמונה שנראתה מחדר המצב של המנהרה אי שם בקומה ה200 נראתה קודרת: טוני ודאג עמדו מול שני תוקפים, המדענית אן בעלת החלוק הלבן בהתה במרקע הנשקף ואחר שאלה את המדען הראשי: "להזיז אותם?" "לא חושב, תני להם לירוק קצת דם" "סליחה?!" אמרה ההמומה "תני לשני התוקפים לירוק דם, זאת כוונתי, המצב שלהם לא כל כך גרוע כמו שנראה!" השיב ולחץ על כפתור אדום. הכפתור התפוצץ ומן המנהרה השבלולית בקע עשן, כבלים נשרפו, נתיכים הותכו ואזעקה נשמעה, על גשרי הפיר רצו מדענים וחיילים כמו נמלים מבוהלות, כרבע שעה נמשכה התקלה שאירעה כתוצאה מהלחיצה על הכפתור המיותר והמצב חזר לתיקונו. טוני ודאג מלומדי הקרבות זינקו על איש הביטחון ומומו, הם אמנם חטפו בעיטות ואגרופים וכן נשיכות ועקיצות מאוזה ונולי שהיוו כח מתקפה אווירי אך הסתערו כאיש אחד כשהם קופצים כמו נינג'ות על שני הבחורים ומשכיבים אותם פרקדן ומצמידים אותם לקרקע. "תבינו, אנחנו נוסעים בזמן, לא באנו להרע, תירגעו יא אנשים" אמר טוני ברכות "אז למה קפצתם והרסתם את הבית של אוזה ונולי? מה פשעו החיות החביבות הללו?" מלמל מומו ההמום "המנהרה זורקת אותנו כל פעם למקומות אחרים ולא חשוב להיכן, תמיד אנו נופלים וחוטפים מכה, פעם נחתנו באמצע מסילת רכבת! ופעם באמצע פיצוץ מגדלי התאומים בשנת 2001" "2001? פיצוץ התאומים בניו יורק? השתגעתם כנראה"מלמל איש הביטחון "טוב... סליחה גם על זה" השיב טוני שהבין כי העתיד הוא בלתי אמין בעיני רוב האנשים "באיזו שנה אנו מצויים" שאל דאג "טוב" אמר מומו "אני מניח שאתם מצויים במדינת ישראל שנת 1996"