מנוחה אחרונה (לא לאנשים רגישים מדי!)

[royzafrani]

מנוחה אחרונה (לא לאנשים רגישים מדי!)

"אל תלכי, את האישה של חיי, את האור בעיניי. אם תלכי יום לא יזרח מעליי, דמעות יפלו מעיניי". במילים האלה נפרדתי מתמר, הפעם זה לנצח. תמר היתה חלומו של כל גבר שפוי. לא מהסקסיות, אבל יפהפייה אמיתית. עיני המלאך הירוקות השתלבו בהרמוניה עם שיערה השחור. לפחות בשבילי היא היתה מושלמת. חיצונית, תמר נראתה שברירית ועדינה, אך בתוכה היתה נמרה לוחמת, שלעולם לא ויתרה על רצונותיה. תקופה כל כך ארוכה היינו ביחד, עד שאמרו שאנחנו ממש דומים. הכרתי אותה בקורס גלישה במכמורת, לפני 8 שנים. היינו אז בני 16, מטורפים על גלישה, מכורים לים. כל זוגות החברים שהיו לנו באותה התקופה נפרדו במהלך השירות הצבאי. אנחנו לא. היו רגעים קשים, אבל האהבה ואולי דווקא השוני בינינו החזיק את אהבתנו. ללא ספק, תמר היתה החצי השני שלי. אחרי שנתיים וחצי ביחד ותקופה קצרה בצבא, אביה של תמר נפטר לאחר מאבק ממושך במחלה קשה, והיא לא הצליחה להתגבר על הפרידה מאביה במשך זמן רב. תמר תמיד היתה קשורה לאבא שלה, יותר מכל שאר בני משפחתה. לאחר מותו, תמר ביקשה ממני הפסקה, זמן להתאושש. היא לא ידעה לכמה זמן אבל הבטיחה שנחזור. בלית ברירה נעניתי לבקשתה, למרות שנורא רציתי לעבור איתה ביחד את התקופה הקשה. זו היתה הפרידה היחידה שלנו עד היום, שנמשכה פחות משבועיים, למרות שאני הרגשתי שזו היתה פרידה לשנתיים. תמר לא נהגה לדבר על אביה מאז שחזרנו וניסתה להדחיק את מותו כאילו לא קרה. סיימתי את השירות הצבאי קצת פחות משנה אחריה ומיד אחר כך עשינו את הטיול הגדול שעליו חלמנו זמן רב. תמר היתה צריכה את הטיול הזה אפילו יותר ממני. טיילנו קרוב לחצי שנה בכל המזרח הרחוק ונהנינו מכל רגע שהיינו ביחד שם. אהבתי את תמר יותר מכל דבר בחיים, היא היתה האהבה הראשונה שלי ודאגה לי כמו אמא. בתקופה האחרונה, החלטנו שננצל כל רגע וכל יום בחיים, כאילו הוא היום האחרון. התחלנו לעשות את כל הדברים שתמיד חלמנו עליהם, כשהשיא היה לפני שבועיים, בצניחה חופשית בטבריה. את סוף השבוע האחרון שלנו ביחד עשינו בחוף בית ינאי, המקום שבו הלכנו מדי שבוע בשלושת החודשים האחרונים, בכל יום שלישי בבוקר. שם מצאנו את מקום השלווה שלנו, המקום שהצליח להשכיח את כל הצרות. תמר נהגה לומר שרק בפינה שלנו בחוף, היא מקבלת כוחות, חשבה שיש שם מן אנרגיה מיוחדת. האמת, שאני תמיד הלכתי לשם בגלל השקט, אבל בעיקר בשבילה. ידעתי שהמקום עושה אותה מאושרת, גורם לה לחייך, והחלטתי שיהיה הכי טבעי להיפרד ממנה במקום שכל כך אהבנו. תמר ידעה שאלו הימים האחרונים שלנו ביחד, היא העריכה כל דקה שהיתה איתי, וניסתה להיראות כמה שיותר מאושרת ושמחה. "לאן אתה לוקח אותי?", שאלה לפני שיצאנו עם התיקים והגלשנים. "איפה היית רוצה להיות עכשיו?", שאלתי בחזרה. תמר חייכה, היא ידעה לאן אנחנו נוסעים. היא נשקה לי על הלחי והתחלנו לנסוע. בכניסה לחוף הבחנתי בדמעות שזלגו מעיניה. היא כמובן ניסתה להסתיר אותן, אך ללא הצלחה. הגענו לפינה הקטנה שלנו בחוף, מול רכס כורכר שנעלם עם הזמן. הורדנו את הגלשנים והתיקים והתחלנו לדפוק את יתדות האוהל. יותר נכון לומר, אני דפקתי את היתדות (ובעיקר את האצבעות) ותמר רק העירה כל הזמן שהאוהל עקום. חמישה ימים, תמר החליטה. חמישה ימים שלמים לישון באוהל, עם כל החום והג'וקים. כמובן שהסכמתי. אף פעם לא התחברתי לטיולים האלה, מה רע במלון או צימר? למה אני צריך לסבול? משפטים כאלה ואחרים, רשמתי לעצמי ביומן. יש דברים שאפילו תמר לא צריכה לדעת. אני חושב שבהתחלה היא האמינה שאני נהנה בארבעים מעלות שלא רצו לצאת מהאוהל, או שאולי הזיעה הסגירה אותי. החוף היה שומם יחסית למזג האוויר החם. למעט כמה זוגות שהתבודדו הרחק מאיתנו, לא היתה שם נפש חיה. תפסתי את ידה של תמר ולקחתי אותה למזח. היא התנהגה באופן מעט מוזר, מנסה בכל כוחה לגרום לי להאמין שהיא באמת מאושרת, ולרגעים מסויימים זה אפילו הצליח לה. התיישבתי ראשון ובהיתי באופק. השקיעה הגיעה בדיוק בזמן. פניה של תמר התכסו בצבע אדמדם ועיניה נצצו. הרגשתי את ההילה שעטפה אותה וצמרמורת היכתה בי. תמר נשענה עליי ושיערה ליטף את ידיי. המון רגעים קשים היו לנו, אבל ידעתי שהימים הבאים יהיו הנוראיים או המדהימים ביותר. שקט ליווה את הגלים שנשברו מתחתינו, לא הרגשתי צורך לומר דבר. תמר נשכבה והסתכלה עליי. לא הצלחתי להשיב לה מבט והמשכתי לבהות בגלים. לא יכולתי להישאר שם, אבל הבטחתי לה שנבלה את כל השבוע הזה ביחד. זה היה חשוב לי לא פחות ממנה. אבל אלוהים, כמה שזה היה קשה. "רוצה לגלוש?", תמר הפתיעה. השאלה שלה חתכה את האווירה הקשה. "כן" עניתי, מנסה להודות לה בעיניי על כך שסיימה את הרגע הזה. תמר קמה ראשונה, ומשכה אותי לכיוון האוהל. לקחתי את הגלשן שלי ונכנסנו למים. הגלים היו גבוהים מאד, אבל זה לא הפריע לנו, בטח לא עכשיו. תמר תמיד ידעה לבחור את הדבר הנכון. במשך עשרים דקות הצלחתי לשכוח, מעט, את הסיבה שלשמה הגענו לכאן. "למה זה לא יכול להימשך לנצח?" שאלתי את עצמי. את תמר לא יכולתי לשאול את השאלה הזאת. היא בטוח לא אשמה בפרידה הזאת. אז מי אשם? החושך ירד כשתפסנו את הגל האחרון. "אני אוהבת אותך", לחשה לי ביציאה מהים. "אני כל כך אוהב אותך" עניתי, אבל בלב, המילים לא הצליחו לצאת. הסוף נראה עתה קרוב מתמיד. (המשך בתגובה הבאה)

 

[royzafrani]

מנוחה אחרונה - המשך

הדלקתי את הפנס התלוי במרכז האוהל ונכנסנו פנימה. תמר הוציאה מהתיק את היומן האישי שלה ויצאה החוצה לא לפני שנשקה לי על המצח. פתחתי את היומן שלי והוצאתי עט. התחלתי לכתוב: "למה?...". המילה היחידה שכתבתי היתה "למה". הרגשתי שאני נעצר, כל המחשבות הפכו מעורפלות ולא הצלחתי לבטא את הרגשות שלי אפילו ביומן. אולי בגלל שידעתי שאין מי שייתן לי תשובה. פתחתי את היומן וראיתי את תמר יושבת על המזח. אני חושב שהיא בכתה. הסתכלתי על תמר והערצתי אותה. עכשיו, יותר מאי פעם, הערכתי את האוצר הזה שקיבלתי מאלוהים לפני שמונה שנים. חזרתי לאוהל ועצמתי את העיניים. נזכרתי בפעם הראשונה שראיתי אותה, המדריכים במועדון הגלישה "מבואות ים" שבמכמורת חילקו את כל התלמידים ל-4 קבוצות. בזמן הקראת השמות הסתכלתי עליה ורציתי להיות איתה באותה הקבוצה. אני לא בטוח שהיא הבחינה בי, אף פעם לא דיברנו על זה. אני זוכר את הרגע שקראו בשמה, זוכר את החום שעבר לי בגוף כשהיא חייכה אליי בפעם הראשונה, כששלחו אותי לקבוצה שלה. חודש מתחילת הקורס הספיק לי להקסים אותה. המשכתי להיזכר בכל החוויות שהפכו את שמונה השנים האחרונות לתקופה המאושרת בחיי. המחשבות החלו להתגלגל במוחי במשך דקות ארוכות עד שנרדמתי. אור הזריחה העיר אותי בבוקר שלמחרת. הושטתי את ידי לשק השינה של תמר אך היא לא היתה שם. ליבי החל לדפוק במהרה ומיד קפצתי מהשק ויצאתי מהאוהל. תמר ישבה על המזח. נראה היה כאילו היא ישבה שם מאתמול בערב. התקרבתי אליה ואמרתי בשקט "בוקר טוב". תמר לא סובבה את הראש והבנתי שמשהו לא בסדר. "קרה משהו?" שאלתי והתיישבתי לידה. תמר פרצה בבכי, מעולם לא ראיתי אותה במצב הזה. יכולתי לתאר לעצמי למה היא בוכה אבל סירבתי להאמין. חיבקתי אותה חזק והרגשתי את גופה רועד. "אני אוהבת אותך", היא הצליחה להוציא בגרון חנוק. "גם אני", עניתי, מנסה להישאר חזק בשבילה. "זהו, אנחנו צריכים להיפרד", אמרה תמר בקושי, כאילו רצתה להתחרט. הרמתי את עיניי אליה. "עכשיו? למה?" עניתי. "אני לא יכולה יותר, אני סובלת", תמר הביטה בי בעיניים אוהבות. הבנתי שהגיע הזמן לתת לה ללכת. תמר היתה חולה, חולה מאד. לפני שלושה חודשים נתגלה אצלה גידול ממאיר במוח, הרופאים נתנו לה מספר שבועות לחיות, אך היא נלחמה ולא ויתרה. על המחלה היא לא סיפרה לאף אחד חוץ ממני, והחליטה לא לקבל טיפול לאחר התייעצות עם הרופאים. הדבר האחרון בעולם שהיא רצתה הוא, שירחמו עליה. כשנודע לנו על המחלה, תמר נשבעה בפניי שאם נגזר עליה למות, היא תבחר את הדרך. בימים האחרונים חלה החמרה במצבה ונאמר לה שהיא תשרוד לכל היותר עד יום שבת. לכן לקחנו חופשה בת חמישה ימים. תמר רצתה לסיים את חייה במקום שהיא הכי אהבה עם האדם הכי קרוב אליה. אבל המחלה היתה חזקה ממנה ולא נתנה לה לסיים אפילו את חמשת הימים האחרונים. ביום השני של החופשה האחרונה שלנו יחד ושל תמר בחיים, היא הרגישה שזה הסוף. כל מערכות גופה החלו לקרוס והיא סירבה לחכות שהמוות ייקח אותה. תפסתי אותה וחזרנו לאוהל. תמר הרימה את הגלשן מהחול וברגע אחד הבנתי את הדרך שבה בחרה. "אני רוצה לבוא איתך", שמעתי את המילים יוצאות מפי. תמר הביטה בי במבט קסום שלא אשכח לעולם. "אנחנו עוד ניפגש, אהובי", היא אמרה. הלכתי אחריה לכיוון הים. הרגשתי את כפות רגליי נשאבות בחול, הן לא רצו ללכת. תמר סובבה את ראשה אליי בפעם האחרונה, אך אני לא השבתי מבט. ניסיתי ולא הצלחתי, הרגשתי שאני נשבר לרסיסים. רציתי להתחלף איתה, לצעוק "קח אותי!", אבל לא יכולתי לזוז, עמדתי קפוא מול הים, מול תמר שהיתה כל חיי. תמר נכנסה למים, ולאט ולאט ראיתי אותה מתרחקת ממני ומהחיים. "אל תלכי, את האישה של חיי, את האור בעיניי. אם תלכי יום לא יזרח מעליי, דמעות יפלו מעיניי" הצלחתי לומר בלחש, והדמעות לא הפסיקו ליפול.