מנסה להיכנס להריון

[sadstory100]

מנסה להיכנס להריון

עברו 3 חודשים מאז האובדן ואני מנסה להיכנס להריון, אבל קשה לי.
אני לחוצה, כועסת, מרגישה כאב חזק...רוצה הריון אבל מפחדת מאוד ששוב לא יהיה תקין.
אני כבר לא צעירה (עוד מעט 39) והסיכוי להריון לא תקין הוא גדול, אני ממש בחרדות מזה.

בנוסף, מאוד מאוד חשוב לי שזאת תהיה בת ואני מנסה לעשות הכול כדי שזה יקרה וזה עוד יותר מקשה על הכניסה להריון.

איך מתמודדים עם זה? מתי כבר אצא מהתקופה הקשה הזאת?
מרגישה כל כך לבד, היחיד שאני יכולה לדבר איתו על הנושא זה בעלי, אין לי חברות או משפחה שאיתם אני מדברת על זה וזה כל כך קשה להיות ככה לבד.
מרגישה שאף אחד לא מבין אותי ולאף אחד לא איכפת ממני.

 

[שירהד1]

אין לי זמן כרגע לענות במלוא הרצינות הנדרשת-

אבל רציתי לכתוב לך שאת לא לבד, ושאנחנו מבינות, ושהפוסט הזה שייך גם לפורום הזה וגם לפורום השני, ולכן, אם את בכל זאת רוצה, את יכולה לכתוב גם שם. הפוסט הזה דווקא מאוד רלוונטי להרבה נשים שנמצאות שם, וקשה להן להיכנס לפה.

אתייחס באריכות מאוחר יותר או מחר.

שירה דוד
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכת מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פורום אובדן הריון ופורום הריון אחרי אובדן, תפוז.
09-7749028

 

[sadstory100]

תודה

 

[אליסקה]

כל מי שחוותה אבדן חוששת מהדברים האלה

אני פשוט החלטתי שכל עוד אני בגיל הפוריות אין לי את הפריווילגיה להרים ידיים, וקיוויתי - ועודני מקווה - לטוב. אני בת 38 (בחודש הבא), וכבר היו לי שלושה אובדנים. גם הדחקה היא סוג של התמודדות.

 

[כבשה0פועה]

רוצה לעודד אותך בכאב העצום שאת נתונה בו

קראתי בהיסטוריה של הפורום השני, שיש לכם שני בנים צעירים. מבינה מאוד את הכמיהה לבת, בייחוד אחרי שכבר היתה וחמקה באופן כל כך טראגי לפני שלושה חודשים. מבינה גם את תחושת הלבד, ואת הייאוש מדי יום, ומדי חודש.
אין לי אלא לשלוח לך חיבוק ניחומים ולהזמין אותך לפרוק את הכאב כאן ובפורום השני (את בהריון אחרי אבדן-תמיכה, והשיחה - כפי שציינה שירה - רלוונטית לאבדן הריון-תמיכה. אנחנו כאן עבורך. אני מניחה שגם בסביבה יש מי שאכפת לו, אבל אנשים נוטים פעמים רבות להדחיק אבדני הריון, ולאו דווקא יודעים כיצד להגיב ולהתמודד. בייחוד כשבסביבתך חווים שמחה גדולה, משערת שהאבדן שלך נדחק, מה שעוד יותר מעמת את האין והיש.
לגבי הגיל - רבות מאתנו כן זכו להריון תקין ולהורות אחרי אבדנים, גם בגיל שלך ואפילו בגיל טיפה יותר מבוגר (שירה מנהלת הפורום, תרנגולת14 ואני, איןאריות שבהריון מתקדם ורבות וטובות). מובן שאינני יכולה להבטיח, אבל רוצה לתת לך תקוה כדי שתוכלי להמשיך ולנסות - כי נקרא מדבריך שהכמיהה העצומה עודנה שם.
הלוואי ותזכו במהרה להריון תקין ושלם, והלואי עבורך שזאת תהיה בת כפי שאת חולמת.
אנחנו כאן כדי לנגב את הדמעות כרגע ובתקוה להחזיק לך את היד בקרוב מאוד.

 

[sadstory100]

תודה

יש לי בן ובת ולא שני בנים, אבל היה לי חלום לעוד בת ואז זה קרה והייתי כל כך מאושרת וגם שיתפתי את כולם כמה זה כיף שזאת בת ושזה מה שרציתי.
ועכשיו...יהיה לי מאוד קשה לקבל את זה אם ייצא בן.
גם בגלל שכבר שיתפתי את כולם כמה אני רוצה בת וגם בגלל שכבר הייתי בתוך חלום והוא התנפץ כל כך חזק

 

[כבשה0פועה]

היי יקירה

מבינה את הכמיהה לבת נוספת, אבל הלוואי שיהיה הריון תקין ובטוחה שגם בבן תשמחי בסופו של דבר. הלוואי.
מגיבה למה שענית לשירה - באמת אין טעם ללכת לטיפול שלא באמת מספק הקלה כעבור מספר מפגשים, אבל נהדר שאת מודעת וכן מנסה למצוא את הכיוון הנכון עבורך. קראתי מה שכתבת לגבי הסביבה והקושי למצוא את מי לשתף מלבד בעלך. אנחנו כאן ובפורום השכן עבורך.

 

[שירהד1]

מתייחסת-

חזרתי וקראתי את סיפורך- אובדן עוברית בשבוע 23 בגלל מום שהתגלה בצ'יפ הגנטי. שני ילדים בבית.
בזמנו, כתבת על מצב נפשי קשה ושאלת אותי לגבי סיוע רגשי.
אז השאלה הראשונה שאני רוצה לשאול אותך היא האם פנית לסיוע רגשי כלשהו.
כי את נשמעת נורא לבד.
כתבת שאין לך חברות שאת מדברת איתן על זה. זה מתוך בחירה שלך, או שפשוט את טיפוס כזה יותר סגור ולא רוצה לשתף?
כנ"ל רציתי לשאול לגבי המשפחה. האם יש בנמצא אמא/אחות/אח/בת דודה/....שניתן לשתף אותם במה שעובר עלייך?
מה לגבי הבעל? כתבת שאת כן מדברת איתו. האם הוא גם מדבר איתך על עצמו? עלייך?

נשמע לי שמאוד מומלץ לגשת כמה שיותר מהר לסיוע רגשי, במידה ואת עדיין אינך מטופלת.

לגבי ההריון הבא- כל אחת שמאבדת הריון, בגלל כל סיבה שהיא, חוששת באובדן הריון נוסף. זה משהו בילד אין, שאת צריכה לקחת בחשבון באם את מעוניינת להיכנס להריון חדש, ולטפל בעצמך בהתאם- רגשית, תרופתית...מה שתמצאי לנכון ביחד עם המטפל/ת שלך ובהתייעצות עם גורמים רפואיים מוסמכים, כמו פסיכיאטרית נשים או רופאת משפחה טובה ומקצועית.

לגבי עניין הבת- מודה שאני לא מתחברת לזה. אחרי שחוויתי 7 הפלות, בכלל בכלל לא היה אכפת לי מה יהיה המין של העובר. את יכולה לומר שזה בגלל שהיו לי גם בת וגם בן בבית- אז יש לי כבר משני המינים, אבל לא- בחיי שלא. דווקא בגלל שידעתי שבת זה נפלא, ובן זה נפלא- בכלל לא שינה לי בכלום. זה לא עניין אותי.

לסיום- סיפור משמח- חברה טובה שלי, שיש לה שלושה בנים, חוותה לאחר מכן אובדן הריון עם עוברית, ושנה לאחר האובדן, ילדה תינוקת בריאה. בת לאחר שלושה בנים ואובדן הריון כואב ועצוב. היא ילדה אותה קרוב לגיל 42.
מאחלת לך שתזכי אף את בסיום טוב שכזה.

שירה דוד
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכת מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פורום אובדן הריון ופורום הריון אחרי אובדן, תפוז.
09-7749028

 

[sadstory100]

אני באמת לבד

חברות אין לי כל כך לצערי, במשפחה אני לא משתפת אף אחד כי את אמא שלי מאוד קשה לי לשתף (לא רוצה שהיא תדע כמה קשה לי) ועם אחותי ואחי אני לא בקשר טוב כדי לשתף.
היחיד שאני מדברת איתו זה בעלי והוא מאוד תומך ועוזר לי, אבל הוא היחיד שאני יכולה לשתף אותו ורוב הזמן אני מרגישה מאוד לבד.

לגבי טיפול, התחלתי ללכת למישהי אבל אני לא מרוצה ורוצה להפסיק את הטיפול.
אולי פשוט המטפלת לא מתאימה לי ואני צריכה מישהי אחרת...בכל מקרה, מנסה לחפש טיפול מסובסד דרך הכללית או ביטוח פרטי, כי אני לא יכולה כרגע לשלם הרבה כסף לטיפול פרטי.

תודה על העידוד והסיפור המשמח, הלוואי שזה יהיה ככה גם אצלי.

 

[מרעישה בשקט]

הפחד מובן לחלוטין

בחצי השנה האחרונה נפתחו בפורום אובדן די הרבה שרשורים שעוסקים בתקופת הביניים הזו, שבין אובדן לנסיון להיקלט להריון חדש, על הפחדים שמלווים את התקופה הזו, על הזמן שלא מחכה לנו ואוזל בין האצבעות.

אני כנראה לא האדם הכי נכון לפזר אופטימיות אבל כותבת לך בכל זאת, כי עם כל הפסימיות והכאב הטרי שמתערבב בכאב הישן, יש בי גם אופטימיות.
ב-3 השנים האחרונות איבדתי 5 הריונות (3 מתוכם בשנה האחרונה), האחרון לפני שבועיים.
3 הריונות הפסקנו באופן יזום בגלל ממצא בצ'יפ שמורש ממני, וב-2 הריונות הדופק פסק מעצמו בשבוע מוקדם יחסית.
אני בת 40 ואין לי מושג אם אנסה להרות בפעם השמינית.
הדרך שלי להתגבר על הפחד אחרי כל אובדן, היתה לפחד יותר מהאפשרות של לעצור ולא לנסות להיקלט לעוד הריון. המחשבה שזה היה ההריון האחרון שלי הפחידה אותי יותר מהאפשרות לאבד עוד הריון.

שאלת איך מתמודדים עם זה, והתשובה היא שנעזרים בכל מה שיכול לעזור. לי עזר לא להסתיר אלא לדבר ולספר הכל: לחברים בעבודה, לאמהות מהגן שהן גם חברות, לנשים היקרות בפורום אובדן.
רק בתחילת ההריון האחרון הצלחתי לפעול בכיוון של טיפול בעצמי והתחלתי ללכת לדיקור סיני. בינתיים מתכוונת להמשיך עם הדיקור בתדירות נמוכה יותר (עד האובדן הלכתי פעם בשבוע).
את לא לבד, ולצערי יש יותר מאישה אחת שמבינה אותך ולי אכפת ממך.
אני רוצה שתרגישי טוב יותר בגוף ובנפש, אני רוצה שתצליחי לשמוח בלי קשר לעתיד המיילדותי שלך, אני רוצה שתדעי שגם אם הם לא נעלמים, הלחץ והכעס והכאב יכולים להתרכך ולהשתנות.

מסכימה עם האחרות שהדיון הזה מתאים גם לפורום אובדן שחלק מהמשתתפות בו לא גולשות כאן. את התמיכה וההזדהות את תקבלי גם פה וגם שם.

מתוך השיר Don't give up של פיטר גבריאל עם קייט בוש

Don't give up
Cause you have friends
Don't give up
You're not beaten yet
Don't give up
I know you can make it good​

https://www.youtube.com/watch?v=VjEq-r2agqc

אל תוותרי על עצמך

 

[איןאריותכאלה]

אני מבינה. לי אכפת. אני באמצע הריון ומבוגרת ממך בשנתיים.

מאד מבינה את התחושות שלך. תורמת לך הערה פרקטית חשובה - את כותבת שאת "עושה הכל כדי שזו תהיה בת". טרם נמצאה שיטה שהוכחה מדעית אשר משפיעה על מין העובר (פרט ל-PGD). הנסיונות שלכם לכוון לבת ככל הנראה פוגעים בסיכוי שלכם להרות כל חודש ( לשכב רק ביום של הביוץ / רק לפני הביוץ וכדומה ). מבחינה נפשית - הלחץ לא תורם להרגשה שלך, אבל הוא לא משפיע בכלל (בכלל!) על הסיכוי שלך להרות. חשוב שתשנני את זה לעצמך. מה שמשפיע הם גורמים ביולוגיים לחלוטין. לא נפשיים. האם הלחץ והמתח יעזבו? אני מסתכנת בתשובה שלילית. משך הנסיונות לא תורם להפחתת הלחץ. אי ההבנה של הסביבה לא תורמת. השעון המתקתק בהחלט לא. לא יעזבו, אבל הם יכולים להשתנות ולהפוך נסבלים יותר. בגלל שאת כל כך לבד עם התחושות אני מציעה לך לשקול ליווי מקצועי - פסיכולוג, מדקר, מאמן - מה שמדבר אלייך. מי שפתחה את פינת הביניים בפורום השני זו אני. הייתי שנתיים בין ההריון הקודם להריון הנוכחי. וזה לא פיקניק. אפתח שוב את הפינה, מציעה לך לעקוב גם בפורום אובדן. שולחת חיבוק על הימים המתוחים.