מנסה להישאר חזקה.
אתמול היה עוד ניסיון לסיום הקשר הכושל הזה.
הוא בן 29, אני בת 18, המשפחה והחברים מקבלים והתגברנו על לא מעט מכשולים בדרך אבל כנראה שזה לא מספיק, אני לא מספיקה.
מיליון שיחות ואלפי ניסיונות הדדיים להתנתק לא הצליחו, משהו בי מקווה שהפעם זה יצליח ואני אוכל סוף סוף לשחרר ולהמשיך הלאה.
אחרי עוד ריב מבין מאות ועוד ציפייה שהוא יפייס אותי שוב התאכזבתי, והפעם, כדי למנוע את המצב בו אני משתכנעת לנסות ולעבוד על הקשר עוד פעם, החלטתי להיות חדה ולהיעלם.
חסמתי אותו בכל אמצעי תקשורת אפשרי, ובכיתי קצת בפנים כשראיתי שהוא לא התאמץ לחפש אותי.
אני מקווה שלא אקבל תגובות בסגנון "צפוי" ו"הגיוני שזה לא יעבוד", כי כבר שמעתי את כולן באופן הכי כואב שיש.
הקשר הזה רע לי ומכאיב לי בכל חלק בגוף, מתיש אותי ומותיר אותי מתוסכלת, אז למה לי להמשיך בו? למה לאהוב אדם שכל כך מכאיב לך?
למרות זאת, החור שהוא הותיר בי כל כך גדול, כל כך קשה בלעדיו, וגם איתו.
אני משכנעת את עצמי שזה לטובה ושבקרוב אני אשכח ממנו, ועד אז מתאפקת לא להתקשר אליו ולומר לו כמה הייתי רוצה שזה יעבוד, כמה אני מתגעגעת לאהבה שלו.
אתמול היה עוד ניסיון לסיום הקשר הכושל הזה.
הוא בן 29, אני בת 18, המשפחה והחברים מקבלים והתגברנו על לא מעט מכשולים בדרך אבל כנראה שזה לא מספיק, אני לא מספיקה.
מיליון שיחות ואלפי ניסיונות הדדיים להתנתק לא הצליחו, משהו בי מקווה שהפעם זה יצליח ואני אוכל סוף סוף לשחרר ולהמשיך הלאה.
אחרי עוד ריב מבין מאות ועוד ציפייה שהוא יפייס אותי שוב התאכזבתי, והפעם, כדי למנוע את המצב בו אני משתכנעת לנסות ולעבוד על הקשר עוד פעם, החלטתי להיות חדה ולהיעלם.
חסמתי אותו בכל אמצעי תקשורת אפשרי, ובכיתי קצת בפנים כשראיתי שהוא לא התאמץ לחפש אותי.
אני מקווה שלא אקבל תגובות בסגנון "צפוי" ו"הגיוני שזה לא יעבוד", כי כבר שמעתי את כולן באופן הכי כואב שיש.
הקשר הזה רע לי ומכאיב לי בכל חלק בגוף, מתיש אותי ומותיר אותי מתוסכלת, אז למה לי להמשיך בו? למה לאהוב אדם שכל כך מכאיב לך?
למרות זאת, החור שהוא הותיר בי כל כך גדול, כל כך קשה בלעדיו, וגם איתו.
אני משכנעת את עצמי שזה לטובה ושבקרוב אני אשכח ממנו, ועד אז מתאפקת לא להתקשר אליו ולומר לו כמה הייתי רוצה שזה יעבוד, כמה אני מתגעגעת לאהבה שלו.
