מנסה להתנתק ממה שקורה
בארץ.
רוצה לברוח הכי רחוק...
ואז נזכרת שכבר ברחתי.
והבטן מתהפכת.
וכואבת.
ורק רוצה שקט.
מצרפת דברים שכתבתי לפני כ4 שנים אחרי הפיגוע שבו נרצחו משפחת פוגל.
שבוע שעבר,
מישהי כתבה לי
"אפשר להוציא את האישה מאיתמר
אבל אי אפשר להוציא את איתמר מהאישה"
בול פגיעה. מדוייק. כל-כך מדוייק.
עבר עלי שבוע קשה,
הרבה זיכרונות קשים וטראומות עלו והציפו לי את השיגרה,
מועקה משתקת, חרדות,
כל אלה הפכו את השבוע לכמעט בילתי אפשרי,
וביום שישי נסענו לאיתמר,
ארזנו תיקים, ותחפושות,
העמסנו על האוטו 3 בנות וכלבה,
והינה אנחנו כבר בכביש המוכר...
כביש 60,
כל כך הרבה פיגועי ירי, כל כך הרבה פצועים, הרוגים, וכאב,
ובשבילי?!
בשבילי זאת הדרך הביתה...
והדרך הביתה שרה לי
"...חוזר אל הבית, חוזר אליכם......."
והדרך יפיפיה,
השקדיות משילות את שימלת הכלה,
ולובשות ירוק,
מטעי זיתים מרופדים בשמיכה סגלגלה,
והלב,
הוא-
כבר מרגיש הקלה...
שבת נכנסת באיתמר,
שבוע בדיוק אחרי הפיגוע,
אני, אחרי שנים ארוכות,
הולכת עם עדי אחותי, אל בית הכנסת,
בית הכנסת הומה אדם,
כמעט לכל משפחה יש אורחים,
הישוב מלא אנשים,
והשירה כובשת,
"לכה דודי לקראת כלה..."
ובחוץ, ברחבת בית הכנסת,
כמו בימים שהייתי ילדה,
אני נפגשת עם כל חברי ושכני לשעבר,
מקבלת חיבוקים,
ובעיקר,
כל-כך מרגישה בבית!
שבת נגמרת ופורים מגיע,
המועקה גוברת וגוברת,
מתוכנן באיתמר ארוע המוני,
"לחזק את איתמר" נכתב במודעות,
בקושי רב אני אוספת את עצמי,
הבנות מתחפשות ואנחנו הולכים יחד עם אחיי, גיסותי ואחייני אל עבר הרחבה בה אמורים להתכנס,
קשה לי מאוד,
אני מוצפת. מוצפת.
עוברים את הכיכר,
עולים מעט,
והינה, פה,
ירה מחבל לפני 8 שנים בנערים המשחקים במגרש,
משם המשיך לתוך הישיבה התיכונית 'חיצים',
3 נערים נרצחו,
אני הייתי אז ממש בגילם,
ועכשיו הכאב כל-כך מוחשי,
אני בוכה ובוכה
ואז מרימה מבט,
מאות, אם לא אלפי אנשים כאן!
באיתמר! שבוע אחרי הטבח הנורא,
ופורים!
ואנשים מחופשים ורוקדים,
ועוד ועוד אנשים מגיעים,
מרומם נפש.
אני יכולה לא להיות דתיה,
אני יכולה להיות שמולאנית,
אבל אני לא יכולה להפסיק להיות 'איתמרניקית'
טיפסתי במעלה הגבעה,
לראות את כמויות האנשים מלמעלה,
ואז הבכי הפך להיות מתרגש,
עמדתי למעלה והשקפתי,
לאט לאט התפזרו האנשים,
ונשארו בעיקר תושבים מאיתמר,
הצטרפתי למעגל הנשים,
זו אלמנה,
שתי אלו אחיות שכולות,
אלו הגננות של אלעד שנרצח לפני שבוע,
וכולן רוקדות ושרות בכל אדיר
"אין שום יאוש בעולם כלל"
ואני רוקדת ושרה ומרגישה-
אין שום יאוש בעולם כלל!
בארץ.
רוצה לברוח הכי רחוק...
ואז נזכרת שכבר ברחתי.
והבטן מתהפכת.
וכואבת.
ורק רוצה שקט.
מצרפת דברים שכתבתי לפני כ4 שנים אחרי הפיגוע שבו נרצחו משפחת פוגל.
שבוע שעבר,
מישהי כתבה לי
"אפשר להוציא את האישה מאיתמר
אבל אי אפשר להוציא את איתמר מהאישה"
בול פגיעה. מדוייק. כל-כך מדוייק.
עבר עלי שבוע קשה,
הרבה זיכרונות קשים וטראומות עלו והציפו לי את השיגרה,
מועקה משתקת, חרדות,
כל אלה הפכו את השבוע לכמעט בילתי אפשרי,
וביום שישי נסענו לאיתמר,
ארזנו תיקים, ותחפושות,
העמסנו על האוטו 3 בנות וכלבה,
והינה אנחנו כבר בכביש המוכר...
כביש 60,
כל כך הרבה פיגועי ירי, כל כך הרבה פצועים, הרוגים, וכאב,
ובשבילי?!
בשבילי זאת הדרך הביתה...
והדרך הביתה שרה לי
"...חוזר אל הבית, חוזר אליכם......."
והדרך יפיפיה,
השקדיות משילות את שימלת הכלה,
ולובשות ירוק,
מטעי זיתים מרופדים בשמיכה סגלגלה,
והלב,
הוא-
כבר מרגיש הקלה...
שבת נכנסת באיתמר,
שבוע בדיוק אחרי הפיגוע,
אני, אחרי שנים ארוכות,
הולכת עם עדי אחותי, אל בית הכנסת,
בית הכנסת הומה אדם,
כמעט לכל משפחה יש אורחים,
הישוב מלא אנשים,
והשירה כובשת,
"לכה דודי לקראת כלה..."
ובחוץ, ברחבת בית הכנסת,
כמו בימים שהייתי ילדה,
אני נפגשת עם כל חברי ושכני לשעבר,
מקבלת חיבוקים,
ובעיקר,
כל-כך מרגישה בבית!
שבת נגמרת ופורים מגיע,
המועקה גוברת וגוברת,
מתוכנן באיתמר ארוע המוני,
"לחזק את איתמר" נכתב במודעות,
בקושי רב אני אוספת את עצמי,
הבנות מתחפשות ואנחנו הולכים יחד עם אחיי, גיסותי ואחייני אל עבר הרחבה בה אמורים להתכנס,
קשה לי מאוד,
אני מוצפת. מוצפת.
עוברים את הכיכר,
עולים מעט,
והינה, פה,
ירה מחבל לפני 8 שנים בנערים המשחקים במגרש,
משם המשיך לתוך הישיבה התיכונית 'חיצים',
3 נערים נרצחו,
אני הייתי אז ממש בגילם,
ועכשיו הכאב כל-כך מוחשי,
אני בוכה ובוכה
ואז מרימה מבט,
מאות, אם לא אלפי אנשים כאן!
באיתמר! שבוע אחרי הטבח הנורא,
ופורים!
ואנשים מחופשים ורוקדים,
ועוד ועוד אנשים מגיעים,
מרומם נפש.
אני יכולה לא להיות דתיה,
אני יכולה להיות שמולאנית,
אבל אני לא יכולה להפסיק להיות 'איתמרניקית'
טיפסתי במעלה הגבעה,
לראות את כמויות האנשים מלמעלה,
ואז הבכי הפך להיות מתרגש,
עמדתי למעלה והשקפתי,
לאט לאט התפזרו האנשים,
ונשארו בעיקר תושבים מאיתמר,
הצטרפתי למעגל הנשים,
זו אלמנה,
שתי אלו אחיות שכולות,
אלו הגננות של אלעד שנרצח לפני שבוע,
וכולן רוקדות ושרות בכל אדיר
"אין שום יאוש בעולם כלל"
ואני רוקדת ושרה ומרגישה-
אין שום יאוש בעולם כלל!
