מנסה לשמור על הפורום חי, עוד שרשור לא פוליטי בעיניין דומה

[תמי יונועה]

מנסה לשמור על הפורום חי, עוד שרשור לא פוליטי בעיניין דומה

בהמשך לשירשור הקודם: האם זה היה ככה תמיד או האם החברה הופכת ליותר אלימה?

"נפטר החוסה שע"פ החשד עבר התעללות
אפרים בן ברוך בן ה-29 מת מפצעיו לפנות בוקר בבית החולים לאחר שאושפז במצב אנוש. בעקבות המוות המשטרה חוקרת חשד לרצח. מעצרו של המטפל החשוד הוארך עד ליום ראשון‎"

https://www.mako.co.il/news-law/cri...61027.htm?sCh=3d385dd2dd5d4110&pId=1898243326

ולחייבת להגיב, לא מדובר כאן על טיסת שוקולד, ולא על שכונת מצוקה, אלא על מעון חוסים בחיפה, ולצערי אחי חוסה ואני במקור מחיפה, אז זה נוגע לי במקום הכי קרוב שאפשר... ואני לא משווה כרגע בין ארה"ב לישראל... אני רק שואלת האם האדם הופך ליצור הרבה יותר אלים מבעבר או שככה זה נראה לי ממרומי גיל 50?

 

[iris mom of two]

בימי הביניים

אחד ההופעות הכי מעניינות בעיר היו תלייה פומבית.
תמיד היינו אלימים. ההפך, היום יש יותר מודעות ורגישות לאלימות

 

[xbuffalomen]

מצחיק לחשוב שהתליה הפומבית

נגמרה ... פשוט במקום קילשונים יש לנו רשתות חברתיות. התוצאות אינן שונות במהותן

 

[vinney]

באירן עדיין יש תליות פומביות

בסעודיה עורפים ראשים, בסינגפור מכים עם מקלות...

 

[debby12]

אוי מזעזע

נורא.

אני חושבת שזה תמיד היה ככה, ושהעובדה שהיום כל כך קל לרשת במצלמות עוזרת לנו לדעת/להפליל מה בדיוק קרה שם [כמו, למשל, העובדה שההתקדמות בתחום הדי אין איי גם עוזרת לאתר פושעים - הטכנולוגיה עוזרת לאכיפה]

אני חושבת גם שטיפול בקשישים, תינוקות או חוסים היא עבודה קשה מאוד שלמרבה הצער משלמת מעט מאוד. ולכן העובדים בה ברוב המקרים עובדים בה כי אין להם ברירה אחרת - מה שמגביר את הסיכוי למקרים מזעזעים

אין לי מילים.... ובכלל, לא סתם אני מתעבת מוסדות (כולל בתי חולים)

למרות הפגיעה האיומה בפרטיות אני חושבת שאם היו לי אח/ות חוסים הייתי שוקלת להטמין בחדרם מצלמה נסתרת משם עצמי (לא של המוסד) שמחוברת לווי פיי כדי לעקוב מה קורה שם. זה לא כזה מסובך בימים אלה.

ובאופן כללי מקרים מהסוג הזה גורמים לי לצער על כך שאין עונש מוות במדינת ישראל. זה נראה לי מקרה "בול" מתאים לזה

יצא לי פוסט מפוזר....

 

[danakama10]

לא בטוח בכלל

שאנשים בלי השכלה הם אלימים יותר מאנשים עם השכלה.
(אגב, אני בספק אם במקומות כאלו יש WIFI, ובדר"כ יש מספר אנשים בחדר כך שלשים מצלמה שתפגע בפרטיות של כולם זה אולי כבר קרימינלי?).

 

[debby12]

מחדדת את מה שכתבתי - שייצא יותר ברור

לא כתבתי, ואני לא חושבת, שאנשים בלי השכלה הם אלימים יותר.

אבל אני חושבת שאם מישהו בוחר במקצוע מתוך בחירה חופשית אז זה כנראה משהו שהיא/הוא רוצים/אוהבים לעסוק בהם, וזה לא קורה אם עוסקים במקצוע מתוך חוסר ברירה

בנוסף, כשיש אופציות אחרות, אז אם מרגישים שנתיב תעסוקתי לא מתאים לך, אז מחליפים נתיב. אבל אם אין אופציה אחרת אז נשארים תקועים בו, ואז התסכול יכול לגבור עוד יותר (מרגישים תקועים בעבודה ששונאים) ולהפוך מנותב לאלימות

כן, גם לי הפגיעה בפרטיות מרגישה קרימינלית

. אבל במדרג האפשרויות בין זה לבין מוות של בן משפחה יקר, זה מרגיש לי הרע במיעוטו.

 

[תמי יונועה]

תודה דבי

לשמחתי, המצב של אחי הרבה יותר טוב כרגע, והוא חי בדירה עם שותף ואם בית (מקסימה) שתומכת בהם. וכן, יש אנשים מדהימים שעובדים בטיפול באוכלוסיות חלשות (המטפל של הורי אוהב אותם כמו בן). אבל את צודקת ויש הרבה אנשים שעובדים בתחום הזה כי אין להם ברירה והם עושים את זה רק בשביל הכסף וחלקם הופכים למאוד אלימים, זאת עבודה מאוד קשה שמי שלא עושה אותה עם כל הלב, ויש לו לב ענק, יכול להשחק ממנה עד אבק דק ולאבד צלם אנוש.

 

[KallaGLP]

שמח בפורום לאחרונה.

נגמרו דברים מהנים לדבר עליהם?
סתם... לדעתי האלימות פעם הייתה קשה יותר כי החוקים אפשרו לחזקים, לעשירים ולמיוחסים להתעלל בחלשים מהם ובחסרי הזכויות.

 

[נחמנית]

כמה זמן הקונספט של דיור סיעודי קיים?

כל פעם כשיש רפרנס למוסדות סיעודיים או פסיכולוגיים בסרטים, זה נראה כמו מתקן עינויים שלשם כך מיועד. לא הצלחתי למצוא ערך שיגיד כמה זמן כבר יש את התובנה שמצב סיעודי לא לוקח מאדם את היכולת להרגיש ואת הזכות לחיות בכבוד. ואני לא מדברת רק על מוגבלויות פיזיות, להפך, התפיסה של פיגור או שונות או מגבלות מסויימות בעבר מפחידה. וגם היום, ברגע שמישהו שונה הסביבה מגיבה לרוב ברתיעה, לפחות ראשונית

ואם נעזוב את המימד ההיסטורי של האם זה תמיד היה ככה (לדעתי לא כי זה היה גרוע יותר). ואם נתקד בהווה ולמה זה רע *היום* או יכול להיות רע ואיך אפשר לדאוג שזה יהיה טוב, אז צריך לזכור שסיעוד זה מקצוע שווה ערך למנקה בערך. אנשים לא הולכים לזה כי היום להם הרבה אופציות. זה פשוט טוב יותר מלנקות מדרגות. בקנדה היתה לנו נני בשיתוף עם עוד משפחה שנשבר לה ממשפחות קריזיונריות שלפעמים התעמרו בה, נשבר לה מחוסר ודאות של מתי יתחילו לשלוח את הילד לגן, נשבר לה מחוסר תנאים סוציאליים (ימי חופשה וכו), והיא עברה לסיעוד. ככל שאני חושבת על זה יותר, מה שלדעתי יציל את מקצוע הסיעוד זה אם תהיה אוטומציה של הרבה מהתהליכים שהם צריכים לעשות עכשיו - שמירה על ניקיון והאכלה. ברגע שטכנולוגיה תומכת תוריד את הרמה של הדרישות הפיזיות, זה ישאיר מקצוע שהוא יותר אטרקטיבי. לא בטוחה שאי פעם זה יהיה מקצוע עם שכר ברמה שמגיעה לאדם שעוסק בעבודה שבעיני היא מלאכת קודש

 

[debby12]

אני חושבת שכל מוסד

בדרגה מסוימת "לוקח מאדם את היכולת להרגיש ואת הזכות לחיות בכבוד". אפילו אם סתם מתאשפזים בבית חולים - מיד מלבישים את החולה באיזה חלוק-פתוח-מאחורה או משהו כזה שבו כולם רואים לו את הישבן

ויש איזה סדר יום מזעזע שבו מעירים אותך ב-5 בבוקר למדוד חום כי זה הפרוטוקול

או למשל - ברגע שעוברים שרשרת חיול בגיוס מולבשים במדים אחידים ואמורים להתחיל לציית לכל מיני אידיוטים בסביבה

אני לא משווה בדרגות למוסד סיעודי. אבל באופן כללי יש משהו כזה במוסדות גדולים שדורש אלפי כללים (אחרת נהיה בלגן) והכללים האלה שודדים מהאדם זכויות וכבוד (כולל רצון חופשי, ולא סתם אומרים "רצונו של אדם - כבודו")

ולכן אני שונאת מוסדות...

פעם, לפני מאות שנים, כולם חיו בחמולות, ולנשים לא היה קריירה כך שהן היו כל היום בבית ובישלו וכיבסו במשרה מלאה יחד עם כלותיהן ובנותיהם ואמותיהן וכו' - אז טיפול בחלשים פשוט היה נעשה במסגרת משפחתית שבה הם נולדו וגדלו.
העולם השתנה וזו כבר לא אופציה...

אגב, לדעתי לנקות מדרגות זו אופציה יותר קלה ונוחה מלטפל בקשישים/חוסים וכו'. זה יותר קל.

אני מסכימה איתך שזו מלאכת קודש, ושהעוסקים (בהנחה שהם עושים מלאכתם נאמנה) בה הם מלאכים

. אני חושבת שהמדינה צריכה לעודד אותם. למשל, לתת להם עוד נקודות זיכוי במס הכנסה או משהו כזה.

 

[חייבתלהגיב]

מוסדות סיעודיים

הם בדרך כלל לא כאלה גדולים, ואין בהם אלפי כללים. היית פעם במוסד סיעודי? את איכשהו שואלת מהמילה מוסד את החלקים הלא רלוונטיים שלה, כשאת מנסה להשוות בין הבעייתיות של מוסד סיעודי ל"מוסדות" אחרים.
לגבי מה שהיה פעם - פעם הרפואה לא הייתה כזאת מתקדמת, ואנשים פשוט לא היו חיים כל כך הרבה שנים במצב סיעודי. זה לא ש"פשוט" היו מטפלים בהם בבית. אי אפשר גם לטפל באדם במצב סיעודי וגם לעשות משהו אחר, שלא לדבר על לטפל בכמה אנשים במצב סיעודי (וכשמדובר במשפחה אז יש דור שלם במצב הזה). אדם סיעודי דורש לרוב טיפול 24 שעות ביממה, במיוחד אם לא מסממים אותו (לרוב השלב שבו הם מתחילים להתעורר בלילה ולחייב טיפול רצוף של 24 שעות הוא השלב שמעבירים אותם למוסד סיעודי, כי המשפחה לא עומדת בזה, וצריך אז יותר ממטפל אחד). זה מצב מאוד דומה מבחינת דרישות מהמטפל לטיפול בתינוק קטן ולא נייד - רק הרבה יותר קשה פיזית ונפשית (והטיפול בתינוק הקטן גם צפוי להסתיים תוך מספר חודשים).
במשפחה שלי רק סבא אחד הגיע למצב סיעודי. השאר מתו מסרטן (ואחת מאסטמה) לפני שהגיעו למצב הזה. אבא שלי, לצערי, הקדים את זמנו, והגיע למצב הזה בגיל צעיר יחסית. אגב, בכלל לא ברור שהתרופות שהוא לקח הן לא אלה שהביאו אותו למצב הזה. במקרה כזה, עולם הרפואה גם מאריך חיים וגם הופך אותם להרבה פחות נעימים בסוף הארוך שהוא מספק.

 

[Midriff]

כסף קונה כבוד אדם...

לפני כבר הרבה שנים (25 בערך) סבא שלי שהיה האדם הכי נחמד ועדין שהכרתי עבר שבץ מוחי. לאחר האישפוז העבירו אותו למחלקה סיעודית בבית חולים סיעודי ממשלתי.
אחת מתופעות הלוואי האפשריות של שבץ היא שהחולים לפעמים משתוללים בלילה, בכל אופן בוקר אחד אמא שלי באה ומצאה אותו קשור למיטה בוכה. אחרי שסידרו דברים שוב היא הגיע בוקר אחר ומצאה אותו יושב עם בגדיו והתיק שלו בלובי של המקום, מבולבל לגמרי. הם פשוט החליטו שלא מתאים להם ו'שחררו' אותו - מבולבל, לא יודע איפה הוא ומה קורה בלי שיהיה אף אחד איתו.

בכל אופן העברנו אותו למחלקה סיעודית בבית אבות יוקרתי ברעננה (שאם הוא היה חי שם לאורך זמן כל המשפחה הייתה פושטת את הרגל). מהרגע הראשון התיחסו אליו שוב כמו אל בן אדם, נתנו לו ללבוש את הפיג'מה שלו, התיחסו אליו או כאל מר X או כסבא (שתי האופציות היו מאוד נעימות לו) - ההבדל היה אדיר ואכן היה אפילו שיפור במצבו לזמן מסויים.
עצוב שזה צריך להגיע לזה, אני חושבת שהקומבינציה של מוסד שאכפת לו מרמת השירות כי זה קשור לרווח שלהם והיכולת לשלם קצת יותר לצוות משנות את המצב בצורה קיצונית, אבל תכלס קנינו לו כבוד.

 

[חייבתלהגיב]

אממ... איך קוראים למטפל?

ולמה את חושבת שהוא לא מגיע משכונת מצוקה?
במקרה גם אבא שלי במוסד סיעודי, אז גם אני מכירה את האוכלוסיה שעובדת במוסדות, אם כי לא יודעת אם האוכלוסיה בשני סוגי המוסדות זהה. המוסד של אבא שלי הוא מוסד יוקרתי במושב, אבל אף אחד מהעובדים בו הוא לא מהמושב.
כולם (פרט לאחות אחת רוסייה ואחת צברית, והרופאה והמנהל שמגיעים פחות) בני מיעוטים לא משכילים ממעמד נמוך ומשכונות לא יוקרה, בואי נגיד, ולא "הישראלי הממוצע" שאת כנראה מדמיינת לעצמך, משום מה, כשאת מעלה את הדוגמא הזאת.
אגב, גם נדקר אתמול נער ששוהה בבית לנוער הומוסקסואלי, את לא הולכת לדבר על זה? במקרה הדוקר היה אחיו, וגם הוא בן מיעוטים, אבל מה זה משנה כשאפשר לדבר על האלימות בחברה הישראלית ועל כמה היא שונה מהשקט והשלווה בפרברים שבהם את נמצאת?
שוב, אין לי בעייה עם ערבים, אבל אין ספק שאי אפשר לקחת אותם כמייצגים את ה"ישראלי הממוצע", נכון? אי אפשר לבכות על איך הדרדרנו, כשמקסימום אולי אפשר לומר שדרדרנו אותם (לא בקיאה בשיעורי האלימות בחברה הערבית בישראל לאורך השנים) - מה שבהחלט יכול להיות (שוב, לא בקיאה בסטטיסטיקה ובשאלה אם באמת הייתה עלייה באלימות, או איך היא בהשוואה לחברה הערבית במדינות מקבילות, אם אפשר להגיד שיש כאלה. אולי ירדן?) כי בכל זאת הם אוכלוסייה מקופחת, וכו'.

 

[debby12]

ההודעה הפותחת של תמי

כתבה בפירוש שהיא לא משווה בין ישראל לארה"ב אלא שואלת באופן אוניברסלי על טבע האדם. לכן לא הבנתי למה יצא קצפך על הנקודה הזו של השוואה לפרברים אמריקאיים.

 

[חייבתלהגיב]

הסיבה להשוואה

היא לא החלק של ה"אמריקאיים" אלא החלק של ה"פרברים". הנקודה היא שמדובר פה דווקא כ-ן באוכלוסייה משכונות מצוקה, שעובדת בעבודה אולי הכי קשה שיש (ממש לא מסכימה שלעבוד במוסד סיעודי זו עבודה טובה יותר מנקיון מדרגות), ולכן התסכול לפעמים מתפרץ בצורה של אלימות. אני לא רואה פה שינוי בחברה האנושית ועלייה באלימות. מה שאולי יש זו עלייה בכמות המוסדות והאנשים שזקוקים לטיפול כזה, מה שמגדיל את הסיכוי שיגיעו אליהן כעובדים אנשים שמביעים את התסכול שלהם דרך אלימות (אני מאמינה שהתסכול עצמו נחווה על ידי כל מי שעובד בעבודה כזאת. אפילו אני מתוסכלת לפעמים כשאני מטפלת באבא שלי - מאכילה אותו, מנסה לקבל תגובה ממנו, וכו', וזה לא כל כך מצליח. ואני עושה את זה מרצון ואהבה, לא כי אין לי ברירה וצריך לפרנס איכשהו. אני גם, כמובן, לא אוציא את התסכול בדרך של אלימות, כי זאת לא אחת האופציות ברפרטואר הוצאת התסכול שלי, גם אם זה לא היה אבא שלי. אני דווקא לא חושבת שכל אחד יכול להגיע לאלימות - זה תלוי, כאמור, ב"רפרטואר" שלו - אבל בהחלט כל אחד יכול להגיע לרגעי תסכול ושבירה).