איכפתיות
בוקר טוב. אין ספק שאת מעלה כאן דברים חמורים, שמטרידים את שנתו של כל הורה אשר לו ילד או ילדה מיוחדים, המתגוררים במסגרת חוץ בייתית. מבחינתי, לא להפסיק להעיר למנהלת, ממש לשבת לה על הוריד, ואפילו לצלם אם אפשר ולשלוח לה תמונות. במקביל, להיות בקשר עם הורים נוספים בהוסטל, ולבדוק מולם, מה הם מרגישים. סך הכל את אמא שאכפת לה, ולא מאמינה שבגלל שאכפת לך מהמצב בהוסטל יוציאו את בתך.
אם הערות למנהלת לא מספיקות, לפנות למי שמעליה בחברה המפעילה את ההוסטל, וכן למפקחת של הרווחה, הממונה על המקום.
גם אני לא עוצמת עיניים ומעירה בלי סוף, כמובן לפי הצורך.גם אם זה יוצא בשבת, כאשר אני מגיעה לבקר את הילד, או מחזירה אותו אחרי ביקור בבית. אני כל הזמן עם יד על הדופק. עוד המלצה, דבר שעשינו, ושמקובל בהרבה הוסטלים - הקמנו לעצמנו, באישור ההנהלה כמובן, ועד שמייצג את הורי ההוסטל. הקמנו לעצמנו קבוצת ווטס אפ, וכמובן בשיתוף ההורים, איתם אנחנו נוהגים להתכתב במיילים שוטפים, אנחנו נוהגים להיפגש אחת לתקופה ולהעלות בפני ההנהלה את כל מה שמפריע לנו. ההורים יודעים שהם יכולים לפנות אלינו ולהעלות דברים שמטרידים אותם, ואנחנו מעלים את הדברים. אנחנו באים ממקום של שיתוף פעולה עם ההנהלה, ומגיעים להישגים יפים. לפני כל פגישה אנחנו מיידעים את ההורים על כך, והם שולחים לנו רשימה של נושאים שהם רוצים שנעלה. בנוסף אנחנו "מגבים" אחד את השני, וזאת אומרת, שכאשר מי מאיתנו מגיע לביקור, ונתקל באיזו בעיה, באיזה מפגע בהוסטל, אם לדוגמא,מבחינת ניקיון של המקום, או של הדיירים, אנחנו מיידעים אחד את השני ומציפים את הנושא.
ממליצה לך לחבור עם הורים נוספים ולנסות להקים לעצמכם קבוצה מייצגת, שתעבוד ביחד עם ההנהלה, למען שיפור תנאי המקום.