"מסדרונות" התחלה לסיפור.
"יש" צעקה בהתרגשות בזמן שסגרה את הטלפון, עבודה במיטגאיה, היא לא האמינה למזלה הטוב. "מה קרה ?" אבי היה בחדר השני. "רינטוש את בסדר ?". "אני בשמיים, התקבלתי" היא נעמדה מולו ונעצרה שנייה לפני שקפצה עליו בחיבוק גדול. אבי שתק, "נפלא פשוט נפלא" הוא מלמל והודה על כל רגע שהיא עסוקה בעצמה ולא שמה לב. "מתי את מתחילה?" הוא נחלץ מהחיבוק והתיישב בישיבה מתוחה על המיטה. "אם אפשר היה עוד היום אז היום, אני אאלץ לחכות למחר". מיטגאיה היא חברת ענק בתחום הפרמצבטיקה, הוא ידע שהאגף אליו התקבלה היא ממודרת וסודית, יחד עם הסדר החדש שפרץ אל חייהם, הוא החל להטמיע גם את ההכרה הכואבת והקשה של פרידתם הבלתי נמנעת. ********************************************************************* "שלום" אישה גבוהה ומלאה, לבושה בחליפה כחולה כהה מעל חולצה לבנה, הושיטה לה את ידה. "שמי אוסנת ואני הממונה האחראית שלך" יד מטופחת הושטה לרינה שהתאמצה לא לבהות בציפורניים הצבועות בורדו יין. בלי לחכות לתשובה היא המשיכה "בואי ואראה לך את מקומך" הן החלו את דרכן ממגרש החנייה שם נפגשו לעבר המקום. מבחוץ הבנייה נראה רגיל, לבן עם חלונות גדולים בעלי משקופים סגולים, גינות מטופחות בכל מקום. "אני רוצה להדגיש שכל מה שאת עומדת לראות הוא סודי, ברמת הידע וכן ברמה הויזואלית, אין לתאר לאיש איך הבניין נראה מבפנים" רינה הרגישה גל חום, היא יודעת ומכירה את הנהלים הרי חיכתה שנתיים לרגע הזה והייתה נחושה לא לתת למישהו להרוס לה את הרגע. הם התקרבו לדלת החיצונית, המשקוף צבוע אף הוא בסגול, אוסנת הובילה אותה לתוך נישה קטנה בתוך הקיר, עם לוח מקשים, מסך ועוד פונקציות לא ברורות. "בבקשה תטביעי את כף היד שלך שם" היא הצביעה לעבר שקע בצורת כף יד. "שלום רינה, הקישי את המספר הסודי שלך בבקשה" פני קומיקס של גבר קידמו אותה, היא הקישה את המספר הסודי אותו שיננה במשך השבועיים האחרונים כל המועמדים בשלב הזה קיבלו מספר סודי שישמש אותם אולי בבוא היום. היא הביטה בפני הקומיקס שטבעו בתוך רקע כחול ירוק, הוא חייך אליה "בבקשה לא לשכוח שוב להקיש את הקוד הסודי בכניסה ושיהיה לך יום נעים" הפנים התחלפו בשמש חייכנית. "אחריך" אוסנת הושיטה את ידה לצד ונתנה לרינה לחלוף אל פני הכניסה. במעלית בכניסה שוב אותה פרוצדורה טביעת כף היד, הפעם ללא הקומיקס, הקשת הקוד הסודי "בסוף תתרגלי" אוסנת חייכה אל רינה ששמה לב לרמז של מרירות בחיוך הזה לכבודה. הן חלפו על פני 14 קומות ובקומה ה- 15נעצרו. "הבניין לא נראה כל כך גבוהה מבחוץ" רינה קיוותה שהיא לא מתחצפת בשאלה הזו "טעות אופטית, הבניין בנוי על האשליה הזו" רינה חשבה שזיהתה חוסר סבלנות בקולה, המעלית נפתחה ישר לתוך מסדרון ארוך מתכתי וצר שלא מאפשר הליכה של שני אנשים זה לצד זה, משני הצדדים היו מעין דלתות שלא הגיעו עד לרצפה, מעל כל דלת הייתה מנורה דלוקה, המנורות דלקו בשלל צבעים. נראה היה לרינה שהן הולכות בשיפוע קל כלפי מטה. "הנה, זה התחום שלנו" אוסנת הלכה קדימה קצת הסתובבה והושיטה את ידה הצידה במחוות ה"קודם את", ורינה חזרה על טביעת כף היד והקוד הסודי בלוח זהה לזה של המעלית והדלת נפתחה. הן עמדו כעת בפתח חדר גדול מרוהט בעץ דובדבן, עם שטיח בצבעי אדמה, ציורים תלויים על הקירות תאורה מעוצבת וחדישה, טלוויזיה, מכשיר וידאו, סטריאו פינת ישיבה עם ספות, סלון מפואר חשבה רינה תוך כדי סגירת דלת המתכת מאחוריה,היא החליטה לשמור את השאלות למועד יותר מאוחר. "זה החדר שלך, "והנה" היא פתחה דלת נוספת "החדר שלי", שוב חדר גדול עם חלונות ענקיים שהשקיפו על העיר "לי יש את החלונות ולך את הסלון שהוא גם שלי" חיוך קטן התגנב, האם קלטה גרעין של ציניות בחיוך הזה? רינה התקשתה להבין שום דבר לא התחבר.
"יש" צעקה בהתרגשות בזמן שסגרה את הטלפון, עבודה במיטגאיה, היא לא האמינה למזלה הטוב. "מה קרה ?" אבי היה בחדר השני. "רינטוש את בסדר ?". "אני בשמיים, התקבלתי" היא נעמדה מולו ונעצרה שנייה לפני שקפצה עליו בחיבוק גדול. אבי שתק, "נפלא פשוט נפלא" הוא מלמל והודה על כל רגע שהיא עסוקה בעצמה ולא שמה לב. "מתי את מתחילה?" הוא נחלץ מהחיבוק והתיישב בישיבה מתוחה על המיטה. "אם אפשר היה עוד היום אז היום, אני אאלץ לחכות למחר". מיטגאיה היא חברת ענק בתחום הפרמצבטיקה, הוא ידע שהאגף אליו התקבלה היא ממודרת וסודית, יחד עם הסדר החדש שפרץ אל חייהם, הוא החל להטמיע גם את ההכרה הכואבת והקשה של פרידתם הבלתי נמנעת. ********************************************************************* "שלום" אישה גבוהה ומלאה, לבושה בחליפה כחולה כהה מעל חולצה לבנה, הושיטה לה את ידה. "שמי אוסנת ואני הממונה האחראית שלך" יד מטופחת הושטה לרינה שהתאמצה לא לבהות בציפורניים הצבועות בורדו יין. בלי לחכות לתשובה היא המשיכה "בואי ואראה לך את מקומך" הן החלו את דרכן ממגרש החנייה שם נפגשו לעבר המקום. מבחוץ הבנייה נראה רגיל, לבן עם חלונות גדולים בעלי משקופים סגולים, גינות מטופחות בכל מקום. "אני רוצה להדגיש שכל מה שאת עומדת לראות הוא סודי, ברמת הידע וכן ברמה הויזואלית, אין לתאר לאיש איך הבניין נראה מבפנים" רינה הרגישה גל חום, היא יודעת ומכירה את הנהלים הרי חיכתה שנתיים לרגע הזה והייתה נחושה לא לתת למישהו להרוס לה את הרגע. הם התקרבו לדלת החיצונית, המשקוף צבוע אף הוא בסגול, אוסנת הובילה אותה לתוך נישה קטנה בתוך הקיר, עם לוח מקשים, מסך ועוד פונקציות לא ברורות. "בבקשה תטביעי את כף היד שלך שם" היא הצביעה לעבר שקע בצורת כף יד. "שלום רינה, הקישי את המספר הסודי שלך בבקשה" פני קומיקס של גבר קידמו אותה, היא הקישה את המספר הסודי אותו שיננה במשך השבועיים האחרונים כל המועמדים בשלב הזה קיבלו מספר סודי שישמש אותם אולי בבוא היום. היא הביטה בפני הקומיקס שטבעו בתוך רקע כחול ירוק, הוא חייך אליה "בבקשה לא לשכוח שוב להקיש את הקוד הסודי בכניסה ושיהיה לך יום נעים" הפנים התחלפו בשמש חייכנית. "אחריך" אוסנת הושיטה את ידה לצד ונתנה לרינה לחלוף אל פני הכניסה. במעלית בכניסה שוב אותה פרוצדורה טביעת כף היד, הפעם ללא הקומיקס, הקשת הקוד הסודי "בסוף תתרגלי" אוסנת חייכה אל רינה ששמה לב לרמז של מרירות בחיוך הזה לכבודה. הן חלפו על פני 14 קומות ובקומה ה- 15נעצרו. "הבניין לא נראה כל כך גבוהה מבחוץ" רינה קיוותה שהיא לא מתחצפת בשאלה הזו "טעות אופטית, הבניין בנוי על האשליה הזו" רינה חשבה שזיהתה חוסר סבלנות בקולה, המעלית נפתחה ישר לתוך מסדרון ארוך מתכתי וצר שלא מאפשר הליכה של שני אנשים זה לצד זה, משני הצדדים היו מעין דלתות שלא הגיעו עד לרצפה, מעל כל דלת הייתה מנורה דלוקה, המנורות דלקו בשלל צבעים. נראה היה לרינה שהן הולכות בשיפוע קל כלפי מטה. "הנה, זה התחום שלנו" אוסנת הלכה קדימה קצת הסתובבה והושיטה את ידה הצידה במחוות ה"קודם את", ורינה חזרה על טביעת כף היד והקוד הסודי בלוח זהה לזה של המעלית והדלת נפתחה. הן עמדו כעת בפתח חדר גדול מרוהט בעץ דובדבן, עם שטיח בצבעי אדמה, ציורים תלויים על הקירות תאורה מעוצבת וחדישה, טלוויזיה, מכשיר וידאו, סטריאו פינת ישיבה עם ספות, סלון מפואר חשבה רינה תוך כדי סגירת דלת המתכת מאחוריה,היא החליטה לשמור את השאלות למועד יותר מאוחר. "זה החדר שלך, "והנה" היא פתחה דלת נוספת "החדר שלי", שוב חדר גדול עם חלונות ענקיים שהשקיפו על העיר "לי יש את החלונות ולך את הסלון שהוא גם שלי" חיוך קטן התגנב, האם קלטה גרעין של ציניות בחיוך הזה? רינה התקשתה להבין שום דבר לא התחבר.
