מסורת צריך להמשיך...
- פותח הנושא אייל פRדR
- פורסם בתאריך
אני יודע!
בסביבות אמצע שנות ה30, תקופת המיתון הגדול בארצות הברית, בחור ששמו סלסברי החליט שהמדינה צריכה תחבורה זולה ויעילה. כמו היום, גם אז היתה התשובה - קטנוע! המודל בתמונה, אם איני טועה, צריך להיות מסביבות שנת 47-48-49, ומדובר בקטנוע עם תמסורת אוטומטית. הייצור הופסק בהמשך, כאשר המשבר נגמר ומכוניות הפכו זולות יותר וניתנות לקניה ע"י הציבור, אבל הסולסברי השפיע רבות על התחום והותיר את רישומו למשך שנים רבות - עובדה.
בסביבות אמצע שנות ה30, תקופת המיתון הגדול בארצות הברית, בחור ששמו סלסברי החליט שהמדינה צריכה תחבורה זולה ויעילה. כמו היום, גם אז היתה התשובה - קטנוע! המודל בתמונה, אם איני טועה, צריך להיות מסביבות שנת 47-48-49, ומדובר בקטנוע עם תמסורת אוטומטית. הייצור הופסק בהמשך, כאשר המשבר נגמר ומכוניות הפכו זולות יותר וניתנות לקניה ע"י הציבור, אבל הסולסברי השפיע רבות על התחום והותיר את רישומו למשך שנים רבות - עובדה.
התירוץ שלי - חופש גדול!!! ../images/Emo13.gif
בקרוב הוא יסתיים, ומה אז?!? לא יהיה זמן ללמוד ולקרוא עוד, אצטרך לעבוד כמו כלב (160% משרה) בשביל משכורת רעב... אני אומר - קדימה שביתה! ארגון המורים - מכאן, מפורום הקטנועים, ולטובת התמקצעותי הנוספת - שבתו! תנו לי עוד 10-20 עמודי קריאה, כי גם אינדיאן מעניין אותי.
(ובשביל הרקורד - זה ללא גיגלול, אבל זה אחד הכלים עליהם קראתי השבוע, בהסטוריה של הקטנועים. מי שמעונין - הנה קישור לעבודת תיזה של כ20-25 עמודים באנגלית על התפתחות הדו"ג האיטלקי. מדהים!!!).
בקרוב הוא יסתיים, ומה אז?!? לא יהיה זמן ללמוד ולקרוא עוד, אצטרך לעבוד כמו כלב (160% משרה) בשביל משכורת רעב... אני אומר - קדימה שביתה! ארגון המורים - מכאן, מפורום הקטנועים, ולטובת התמקצעותי הנוספת - שבתו! תנו לי עוד 10-20 עמודי קריאה, כי גם אינדיאן מעניין אותי.
סיפורם של קטנועים אמריקאים...
נכתב ע"י הX בעזרת מאמרים קיימים ברשת. פעם אחת, לפני שנים רבות, כחמישים שנה, בארץ רחוקה רחוקה ושמה אמריקה, חיו להם יחדיו קטנועים רבים, מחברות רבות, זה לצד זה ועליהם רוכבים אנשים מוזרים, חובבי נוחות, שנקראו קטנוענים. הכביש היה אז מקום מושלם לחגוג בו את התמסורת האוטומטית ואת הנוחות שנתגלתה זה עתה, ואת העיצובים השערורייתיים לעיתים. שמות מוזרים של כלים מוזרים עוד יותר ועליהם אנשים מוזרים ריחפו על האספלט החמים. שמות כמו קושמן ומוסטנג, סאלסבורי וגלובסטר, פוני והדודלבאג הקטן והאדום מכל. היתה זו תקופה נפלאה לכלים הזריזים והיפיופים, בעיקר כי כמו היום היו הקטנועים כלי תחבורה נוח ויעיל, וכמובן שלאור המצב הכלכלי הלא פשוט צריכה של 25 ק"מ ללליטר היתה מופלאה. היה זה מחזה נפוץ לראות איזה ג'יימס דין, בלוריתו מתנופפת ברוח ועיניו מכווצות מאימת השמש הדרומית, נשען על קטנועו האדום ומהווה מטרה נייחת לבנות האיזור. אכן, היתה זו תקופה נפלאה. אגב בקישור ישיר לימינו אנו, בסרט "מורד ללא סיבה" רכב הכוכב ללא בושה על סאלסבורי ירוק (להבדיל מהמורד עם סיבה שהגיע לאחרונה לארצינו על אופנוע כבד). אבל... ביום שחור אחד שאותו לא תשכח תעשיית הקטנועים האמריקאית לעולם... הופיע לו משום מקום גיבור חדש, איטלקי וחטוב. חיטביו ריצדו במורד הרחובות ועל הכבישים, מבטו נצץ מעין בודדת שהיתה קבועה בחזיתו. רוברטו נקרא לו, רוברטו "ווספה", והוא וחברתו "למברטה" כבשו את השווקים, והותירו את האמריקנים חפויי ראש ובודדים. תרכובות האלומיניום הקלות, מנועי 2 פעימות והשילוב (המוזר, תודו) בין דלק די ירוד ושמן קיק יצר עננים כחולים, עת הפליגו הווספות ברחובות, כובשים כל לב אדם. (שמן קיק - castor oil, ומכאן אגב שמה של חברת השמנים המפורסמת "קסטרול"). הדו"ג האמריקני זכה במהלך שנות ה50 לעדנה מסוימת, עם המיניבייקס, אבל ישיבה על הכלי מונעת ממנו להיות בהגדרה של קטנוע של הX, ולכן נתעלם מהם בהפגנתיות. ואז... בום!!! נחת לעולמנו קטנוע חדש. הקטנוע בק' הקריאה ובפ' הפצצות, הונדה בנפח 50 סמ"ק שנקרא קאב. הקאב שינה את עולם הקטנועים לתמיד, כאשר הציג מתג הנעה חשמלי שהיה אמין ולא רק לקישוט. הפלסטיקים הנוצצים של הקאב תפסו בתחילת שנות ה60 את מקום האלומיניום של הוספות והברזל של הסאלסבורי בליבם של קטנועני אמריקה. אחד אחרי השני, נפלו חברות הקטנועים האמריקניות, כמו זבובים בחום השמש העזה. אחד אחד פשטו רגל, אחד אחד הפסיקו את הייצור. הם פשוט לא יכלו לעמוד בתחרות עם מלוכסני העיניים מיפן. לבסוף נשאר לו קושמן לבדו במערכה, כאשר הוא עושה את הלא יאומן - מייבא ווספות איטלקיות, מטביע עליהם חותם המפעל "קושמן" ומוכר אותן. מזימה זו של השרדות לא צלחה, ולא רחק היום בו הפולשים מלוכסני העיניים השתלטו על השוק כולו. עד אמצע שנות ה60 לא נותר ולו יצרן קטנועים אמריקני בודד. במשך עשרות השנים שלאחר מכן, יכלת לראות קטנועים זרוקים בצידי דרכים, מחלידים ומבויישים. כמו העצים ביער המאובן שבמערב ארצות הברית, שכבו והתאבנו להם הקטנועים האמריקניים, העלו אבל וליבותיהם חדלו לפעום. ואז הופיע לו כלי חדש בשכונה, צבעו כסוף ומנועו מגרגר בצלילי מנוע וי מהנה. הכלי שבא ליצור מחדש תחרות, שבא ליצור ענין. הכלי האמריקני החדש. דפיאנט היה שמו של הגיבור החדש. ותיק יותר, מבוגר יותר, ומלא אפשרויות וקיטים למראה חיצוני שונה, יצר הדפיאנט גיבור תרבות חדש, לפחות מבחינתי. קטנוע שרירים אמיתי, שהיצרן מכריז - "לנו לא אכפת איך עושים את זה ביפן, או באיטליה" וללא ספק אחד הכלים המגניבים בעולם. האם ההסטוריה תחזור על עצמה? האם האמריקנים שוב ייטשו את המערכה בבושת פנים, או שמא יוכל הסופרהירו האמריקני החדש לכבוש לפחות חלק מליבות הקונים. אין לדעת מה ישורנו, ומה יעלה בגורלו. כל שאדע הוא שזה אינו הסוף...
נכתב ע"י הX בעזרת מאמרים קיימים ברשת. פעם אחת, לפני שנים רבות, כחמישים שנה, בארץ רחוקה רחוקה ושמה אמריקה, חיו להם יחדיו קטנועים רבים, מחברות רבות, זה לצד זה ועליהם רוכבים אנשים מוזרים, חובבי נוחות, שנקראו קטנוענים. הכביש היה אז מקום מושלם לחגוג בו את התמסורת האוטומטית ואת הנוחות שנתגלתה זה עתה, ואת העיצובים השערורייתיים לעיתים. שמות מוזרים של כלים מוזרים עוד יותר ועליהם אנשים מוזרים ריחפו על האספלט החמים. שמות כמו קושמן ומוסטנג, סאלסבורי וגלובסטר, פוני והדודלבאג הקטן והאדום מכל. היתה זו תקופה נפלאה לכלים הזריזים והיפיופים, בעיקר כי כמו היום היו הקטנועים כלי תחבורה נוח ויעיל, וכמובן שלאור המצב הכלכלי הלא פשוט צריכה של 25 ק"מ ללליטר היתה מופלאה. היה זה מחזה נפוץ לראות איזה ג'יימס דין, בלוריתו מתנופפת ברוח ועיניו מכווצות מאימת השמש הדרומית, נשען על קטנועו האדום ומהווה מטרה נייחת לבנות האיזור. אכן, היתה זו תקופה נפלאה. אגב בקישור ישיר לימינו אנו, בסרט "מורד ללא סיבה" רכב הכוכב ללא בושה על סאלסבורי ירוק (להבדיל מהמורד עם סיבה שהגיע לאחרונה לארצינו על אופנוע כבד). אבל... ביום שחור אחד שאותו לא תשכח תעשיית הקטנועים האמריקאית לעולם... הופיע לו משום מקום גיבור חדש, איטלקי וחטוב. חיטביו ריצדו במורד הרחובות ועל הכבישים, מבטו נצץ מעין בודדת שהיתה קבועה בחזיתו. רוברטו נקרא לו, רוברטו "ווספה", והוא וחברתו "למברטה" כבשו את השווקים, והותירו את האמריקנים חפויי ראש ובודדים. תרכובות האלומיניום הקלות, מנועי 2 פעימות והשילוב (המוזר, תודו) בין דלק די ירוד ושמן קיק יצר עננים כחולים, עת הפליגו הווספות ברחובות, כובשים כל לב אדם. (שמן קיק - castor oil, ומכאן אגב שמה של חברת השמנים המפורסמת "קסטרול"). הדו"ג האמריקני זכה במהלך שנות ה50 לעדנה מסוימת, עם המיניבייקס, אבל ישיבה על הכלי מונעת ממנו להיות בהגדרה של קטנוע של הX, ולכן נתעלם מהם בהפגנתיות. ואז... בום!!! נחת לעולמנו קטנוע חדש. הקטנוע בק' הקריאה ובפ' הפצצות, הונדה בנפח 50 סמ"ק שנקרא קאב. הקאב שינה את עולם הקטנועים לתמיד, כאשר הציג מתג הנעה חשמלי שהיה אמין ולא רק לקישוט. הפלסטיקים הנוצצים של הקאב תפסו בתחילת שנות ה60 את מקום האלומיניום של הוספות והברזל של הסאלסבורי בליבם של קטנועני אמריקה. אחד אחרי השני, נפלו חברות הקטנועים האמריקניות, כמו זבובים בחום השמש העזה. אחד אחד פשטו רגל, אחד אחד הפסיקו את הייצור. הם פשוט לא יכלו לעמוד בתחרות עם מלוכסני העיניים מיפן. לבסוף נשאר לו קושמן לבדו במערכה, כאשר הוא עושה את הלא יאומן - מייבא ווספות איטלקיות, מטביע עליהם חותם המפעל "קושמן" ומוכר אותן. מזימה זו של השרדות לא צלחה, ולא רחק היום בו הפולשים מלוכסני העיניים השתלטו על השוק כולו. עד אמצע שנות ה60 לא נותר ולו יצרן קטנועים אמריקני בודד. במשך עשרות השנים שלאחר מכן, יכלת לראות קטנועים זרוקים בצידי דרכים, מחלידים ומבויישים. כמו העצים ביער המאובן שבמערב ארצות הברית, שכבו והתאבנו להם הקטנועים האמריקניים, העלו אבל וליבותיהם חדלו לפעום. ואז הופיע לו כלי חדש בשכונה, צבעו כסוף ומנועו מגרגר בצלילי מנוע וי מהנה. הכלי שבא ליצור מחדש תחרות, שבא ליצור ענין. הכלי האמריקני החדש. דפיאנט היה שמו של הגיבור החדש. ותיק יותר, מבוגר יותר, ומלא אפשרויות וקיטים למראה חיצוני שונה, יצר הדפיאנט גיבור תרבות חדש, לפחות מבחינתי. קטנוע שרירים אמיתי, שהיצרן מכריז - "לנו לא אכפת איך עושים את זה ביפן, או באיטליה" וללא ספק אחד הכלים המגניבים בעולם. האם ההסטוריה תחזור על עצמה? האם האמריקנים שוב ייטשו את המערכה בבושת פנים, או שמא יוכל הסופרהירו האמריקני החדש לכבוש לפחות חלק מליבות הקונים. אין לדעת מה ישורנו, ומה יעלה בגורלו. כל שאדע הוא שזה אינו הסוף...
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.