אז ככה
במסיבת הרווקות ההיא, היו 10 בנות שכמעט כולן לא הכירו אחת את שניה. לפני שהכלה הגיעה (הכל היה בהפתעה), היינו כולנו כבר שם והתחילו גישושים ראשונים. כשהיא נכנסה, שמנו מוסיקה הובלנו אותה לאורך שביל של נרות לכסא הכלה שהכנו ושמנו לה זר. אח"כ התחלנו בסבב הכרות - כל אחת הציגה את עצמה ומאיפה היא מכירה את הכלה. אני חשבתי שדבר כזה יגרור סיפורים וצחוקים אבל זה כמעט לא קרה - זה פשוט תלוי בבנות. אז, הגיע שלב האוכל כי כולן פשוט גוועו מרעב. ואין ספק, אוכל זה דבר מקרב בכל מצב. שם כבר הקרח התחיל להישבר. בהמשך שיחקנו משחק שבו מעבירים חבילה מכוסה עטיפות כשבכל עטיפה יש משימה בסגנון "תני לבת ש...". המשימות מתחילות משאלות טריויה פשוטות, ממשיכות ל"תני לבת עם השיער הכי ארוך" עד ל"תני לבת עם הכי הרבה שערות ברגלים" ובסוף כמובן שאלות יותר פיקנטיות כמו "תני לבת שעשתה את זה עם הכי הרבה גברים". טוב הבנתן את הקטע. בסוף כל העטיפות הסתתרה גם מתנה לכלה - תחתוני חוטיני. המשחק הזה עשה את כל העבודה של קירוב הבנות והכין את הקרקע לקראת בואה של איריס. בהרצאה עצמה כולן היו כבר נינוחות, שאלו שאלות, התענינו והחליפו חוויות. ברור שהיו בנות יותר ופחות דומיננטיות, אבל בסה"כ אני יודעת בוודאות שכולן נהנו. אחרי שהיא הלכה עוד נשארנו עד הבוקר מרוחות על הספות והמשכנו לקשקש. מיותר לציין שאחרי שחלקנו אחת עם השניה כל כך הרבה פרטים, כשהגענו לחתונה ונפגשנו שוב, הרגשנו כמו חברות ותיקות, כולל חיבוקים ונשיקות וכמובן ריקודים משותפים על הרחבה. ושוב אני אומר שכל החוויה הכיפית הזאת מסופרת מפי זאת שהתנגדה להרצאה ושחשבה שהיא תגיע בעיקר בשביל לשמח חברה טובה ולא בגלל שיהיה כיף.