אגיד לך,
(כבר כתבתי הרבה פעמים, ואינני מתעצלת לכתוב שוב כי למדתי מזה הרבה,
ואם עוד מישהו יקרא וילמד--אולי ירויח--ואינני צינית.)
אני נעלבתי מהתנהלות המשפחה של בעלי--מאוד מאוד מאוד,
כשאימי חלתה היא שכבה חודש וחצי בבי"ח בעיר אחרת ממקום מגורי--
היו י ילדים קטנים בבית הקטנות הו עם אבעבועות רוח--והמשפחה שלו (שכנים יחסית) התאדתה--נעלמה--לא עזרה בכלום וגם לא התענינה אצלי על אמא.
לא הגיעו להלויה, לא באו לנחם בשבעה. נכון היה רחוק--אז?
חשוב לציין שעד אז הייתי כלה למופת. ולא מפרטת.
אני נעלבתי--והחלטתי--לנתק מהם הכל.
לא הרחקתי את בעלי, כן בשלב הזה את ילדי שהגדול בהם היה בן 8
והקטנה בת שנתיים. אמרתי כשיגדלו בבקשה. עכשיו הם אצלי. ולא מבקרים גם שם,
ומכאן ואילך הריני מודיעה בזה--טעיתי--טעיתי לכל אורך הדרך---
והנה מה שהייתי עושה אחרת--
בתקופה שאמא היתה בבי"ח הייתי צריכה להבין שלא צריך לסמוך על רצונם הטוב,
הייתי אמורה לצלצל אליה ולומר לה--לכי לשמור עליהם,
תבשלי סיר מרק שיהיה להם אוכל חם,(עבדתי מעל משרה ושמרתי בלילות על אמא שלי בבי"ח. והיה חורף נוראי קר במיוחד וגשום מאוד)הייתי אמורה לחיב ולדרוש--לא בושה לבקש, בושה לסבתא--שלא מבינה שזו גם חובה למלא צורך.
אם לא באו להלויה ולנחם--
במקום לנתק--הייתי צריכה לנסע אליהם--ולומר להם תתבישו--ככה לא מתנהגים,
מה חשבתם לעצמיכם? להמשיך לבקר, להפסיק לתמוך ולעזור.
הייתי אמורה 'לרדוף' אותם על התנהגויותיהם--עד שהיו מתנצלים והיינו שומרים על יחסים קורקטיים. בשביל המשפחה שלי.
אני שילמתי מחירים לא מבוטלים על הנתק. אבל זה לפוסט אחר. אם בכלל.
לא מנתקים--יש דרכים אחרות. ולפעמים לריב מוביל קדימה--
ואני הייתי בת 32, ילדהמבית חם ועוטף, וחונכתי לשתוק--לא לריב.--אולי חבל.
:
