אילונה הבוכיה
New member
מסמנת יום נקי, ומגיבה...
תגידו.. מותר לצעוק בפורום שלכם גם בבוקר..? להעיר את השכנים..? ואולי גם את הכלבים והחתולים..? עברתי יום אחד שלם נקי, בלי בולמוסים, בלי הקאות, ואולי זה לא נראה הרבה, ולא ברור על מה השמחה, אבל זאת הקלה.. זאת התחלה.. זה אומר שחסכתי בין 6 ל- 8 התפתלויות, התנפחויות של הבטן ורכינות מול אסלות מסריחות.. וואו.. מי היה מאמין, בטח לא אני, מיואשת שכמותי, שזחלה לכאן על ארבע, בוכה ודומעת, מנסה בשארית כוחותיה במטרה לנסות להתגבר על הבלתי אפשרי, על המעשה הכל כך קשה עבורי. אז יש לי וי אחד על יום שלם נורמלי, שאולי אכלתי בו קצת מעט מדי, אבל הכל נשאר בתוכי, ונספג אל קרבי, וזה המון.. המון.. עבורי.. קראתי את כל התגובות הטובות שלכם, ואתם כל כך צודקים, כל כך קולעים, בדיוק חץ אל המטרה זורקים ופוגעים בעיניכם הרגישה והחודרנית. ניניה את צודקת, באמת אין לי תמיכה, אף אחד כמעט לא יודע על ההפרעה, וגם מי שאיכשהוא מבחין, מעלים עין ומטשטש את הסימנים, כדי לא לראות עד כמה הדברים נוראיים, עד כמה אני סובלת והולכת בדרך חתחתים. אני בודדה, זה נכון, מרגישה לבד, למרות הכל. כמעט ואין לי אנשים קרובים, שאני יכולה להכניס בסוד העניניים, ובכלל הבולמיה היא כל כך פרטית, בחדרי חדרים, שאף אחד לא יראה, שאף אחד לא ידע. הסימנים מוסווים, האוכל מוחבא, השקיות נזרקות בלי שאף אחד ידע, וההקאות כמובן סוד כמוס, שחס וחלילה שמישהו ינסה לחשוף, לראות או לגעת. חוץ מהמטפלת, שבחודש האחרון גם קצת התנתקה, לקחה את התמיכה, והשאירה אותי בודדה במערכה, כמעט בלי אפשרות להיות לצידי באמת, רק עם המסיכה, רק עם ההגדרה של "הכל בסדר ומסתדר לטובה", ואשרי המאמין. שיריתה, את גם צודקת, אני שלמדתי פסיכולוגיה נפלתי בפח, כן - מה לעשות, מודה ומתוודה, ברגע של משבר נורא, חולשה ומצוקה, נפלתי במלכודת הנוראה, נלכדתי בשיניה ועכשיו קשה לי הדרך חזרה. יש לי את המודעות, יש לי את התובנה, יש לי את הידע לגבי הדרך הנכונה, אבל אני לא מוצאת את העליה. שיריתה יקרה, זה כמו פצע, הוא נסגר לפעמים, מתאחה לרגעים, אבל כל מכה הכי קטנה, פותחת אותו שוב והוא מדמם בלי תקנה, ואז צריך להתחיל הכל מהתחלה, וכל פעם שכזאת חושפת אותי יותר לקשיים ולבעיות, וקשה לי יותר לנסות, כי אני שוב מאוכזבת מעצמי עד אימה, מלקה את עצמי באשמה קשה, ומיואשת עד עמקי הנשמה. בטיפול שלי עולים המון דברים, המון פרשנויות, תובנות והסברים, אבל לפעמים הכאב כל כך גדול, והתסכול כל כך עמוק, שבא לי פשוט כמו ילדה קטנה, להישכב בחדר על הרצפה הקרה, ולצרוח, ולבכות, ולבעוט, ולהטיח את הראש בקירות, רק כדי לסלק את המועקות. הדיבורים טובים ויפים, חכמים ומאירים, אבל היסורים גדולים, ולא משתחררים. כל פעם יש משהו שמחזיר אותי אחורה, כי אני לא לומדת להתמודד עם הקושי. אני פשוט רגישה מדי, פגיעה מדי, וכל פחד, חרדה וכאב, חודרים לי ללב ועושים בו שמות, מחוללים בו סערות. הייתי רוצה להתחסן בפני הכל, אבל זה לא עובד ככה גם כשפותחים את הכל, אני פשוט רגישה, פגיעה, וכל מילה או ארוע קשה מפילים אותי בחזרה. אביטל, הענין של המשימות הוא מעולה, והנה המשימה של היום הראשון עברה בהצלחה. לעבור אותו בלי בולמוס ובלי הקאה, לסמן וי על יום אחד נקי לרפואה, שיחזיר לי קצת את האויר לנשימה, ואני אצליח לנסות לפחות לראות איפה אני בכלל עומדת, ואם מה אני נלחמת. אני עוד לא בטוחה שאני לגמרי נושמת לרווחה, חזקה וכל כך בטוחה. סך הכל רק יום אחד עבר, ואתמול בלילה בכיתי עד שכמעט בדמעות של עצמי טבעתי. כל כך שרף לי שם בפנים, הרגשתי שהצלחתי ביום אחד, אבל מה מחר, כבר יכולתי לצפות את הנפילה הקשה, שוב לתהומות האפילה. אבל הנה בוקר חדש הגיע, ואני עם קצת כוחות וחושבת שאולי אולי גם את היום אצליח לעבור, להתמודד ולהמשיך הלאה, במתינות, בלי להחפז, להתרחק מהאוכל כמו מאש, להחליט מראש כמו אתמול, מה אוכלים ואיך, אולי עם עוד תוספת קטנה שתהווה עוד צעד קטן קדימה, בדרך הנכונה. גנובה יקרה, תודה ששיתפת אותי במה שכתבת, נגעת לליבי, וגם בפצע הפתוח חשפת אותי. התקרבת לאחת הנקודות הכי חשובות, שאני אגע בה באמת רק בקצה האצבעות, מאוד בזהירות, כי אני מאוד מפחדת להתקרב אליה, אז רק מרחוק. ענין החיים ומשמעותן, להזכיר לעצמינו שיש לנו בשביל מה לחיות. כל כך הרבה פעמים חשבתי על זה בימים האחרונים, אם החיים באמת שווים את כל הסבל והייסורים, מה יש לי בכלל בעולם הזה לחפש, הבדידות כל כך גדולה, העבודה קיימת כעיקר המטרה, ומעבר כמעט ולא נשאר זמן או חוייה יפה. אז יש לי את האחייניות האהובות שלי, האחיות שלי ואמא שלי, אבל אני כבר בת 30 ועדיין בלי אף נפש קרובה בעולם, חבר או חברה. עובדת, אוכלת, מקיאה, מתעלפת בלילה למיטה, בשביל זה אני חיה..? ונניח שאפשר לצאת מזה, אז מה מחכה לי מעבר לקצה..? שום דבר לא השתנה, הלבד נשאר, הפחד קיים, הכאב לא עבר, ורק אני נשארתי אפילו בלי המתוק של האוכל להעביר את הזמן. אז אפשר לעשות המון דברים, אבל צריך כוחות, מוטיבציה וחיים, ואני מרגישה עדיין מיואשת וכלואה, בזרועותיה של מפלצת מפחידה, שעל חיי קנתה שליטה, אז קצת קשה לי להשתחרר ממעגל המחשבות, שאין טעם לדברים, אין מטרה בחיים. מקווה שזה יעבור לי, שהרי אני רק בתחילת הדרך, ואתם פה לתמוך בי. מקווה שאני לא נסחפת פה לדברים שלא קשורים, אבל אתם שואלים, ואני רוצה להגיב לדברים, אם אני גולשת, ומעלה דברים שלא מתאימים, רק תגידו לי ואני אפסיק לדוש ולדון בענינים. בעיני האוכל הוא רק סימפטום, הבולמוס בא למלא חור שחור, שבעצם מחכה ל"תרופה" אחרת, שכרגע לא מוגדרת. אז השינוי בהרגלי אכילה צריך להגיע יחד עם השינוי במחשבה העמוקה, בתובנה הכי בסיסית והכי רגישה. אבל לאט לאט, צעד צעד, במתינות, ובהדרגה. שיהיה יום טוב לכולכם, אילונה.
תגידו.. מותר לצעוק בפורום שלכם גם בבוקר..? להעיר את השכנים..? ואולי גם את הכלבים והחתולים..? עברתי יום אחד שלם נקי, בלי בולמוסים, בלי הקאות, ואולי זה לא נראה הרבה, ולא ברור על מה השמחה, אבל זאת הקלה.. זאת התחלה.. זה אומר שחסכתי בין 6 ל- 8 התפתלויות, התנפחויות של הבטן ורכינות מול אסלות מסריחות.. וואו.. מי היה מאמין, בטח לא אני, מיואשת שכמותי, שזחלה לכאן על ארבע, בוכה ודומעת, מנסה בשארית כוחותיה במטרה לנסות להתגבר על הבלתי אפשרי, על המעשה הכל כך קשה עבורי. אז יש לי וי אחד על יום שלם נורמלי, שאולי אכלתי בו קצת מעט מדי, אבל הכל נשאר בתוכי, ונספג אל קרבי, וזה המון.. המון.. עבורי.. קראתי את כל התגובות הטובות שלכם, ואתם כל כך צודקים, כל כך קולעים, בדיוק חץ אל המטרה זורקים ופוגעים בעיניכם הרגישה והחודרנית. ניניה את צודקת, באמת אין לי תמיכה, אף אחד כמעט לא יודע על ההפרעה, וגם מי שאיכשהוא מבחין, מעלים עין ומטשטש את הסימנים, כדי לא לראות עד כמה הדברים נוראיים, עד כמה אני סובלת והולכת בדרך חתחתים. אני בודדה, זה נכון, מרגישה לבד, למרות הכל. כמעט ואין לי אנשים קרובים, שאני יכולה להכניס בסוד העניניים, ובכלל הבולמיה היא כל כך פרטית, בחדרי חדרים, שאף אחד לא יראה, שאף אחד לא ידע. הסימנים מוסווים, האוכל מוחבא, השקיות נזרקות בלי שאף אחד ידע, וההקאות כמובן סוד כמוס, שחס וחלילה שמישהו ינסה לחשוף, לראות או לגעת. חוץ מהמטפלת, שבחודש האחרון גם קצת התנתקה, לקחה את התמיכה, והשאירה אותי בודדה במערכה, כמעט בלי אפשרות להיות לצידי באמת, רק עם המסיכה, רק עם ההגדרה של "הכל בסדר ומסתדר לטובה", ואשרי המאמין. שיריתה, את גם צודקת, אני שלמדתי פסיכולוגיה נפלתי בפח, כן - מה לעשות, מודה ומתוודה, ברגע של משבר נורא, חולשה ומצוקה, נפלתי במלכודת הנוראה, נלכדתי בשיניה ועכשיו קשה לי הדרך חזרה. יש לי את המודעות, יש לי את התובנה, יש לי את הידע לגבי הדרך הנכונה, אבל אני לא מוצאת את העליה. שיריתה יקרה, זה כמו פצע, הוא נסגר לפעמים, מתאחה לרגעים, אבל כל מכה הכי קטנה, פותחת אותו שוב והוא מדמם בלי תקנה, ואז צריך להתחיל הכל מהתחלה, וכל פעם שכזאת חושפת אותי יותר לקשיים ולבעיות, וקשה לי יותר לנסות, כי אני שוב מאוכזבת מעצמי עד אימה, מלקה את עצמי באשמה קשה, ומיואשת עד עמקי הנשמה. בטיפול שלי עולים המון דברים, המון פרשנויות, תובנות והסברים, אבל לפעמים הכאב כל כך גדול, והתסכול כל כך עמוק, שבא לי פשוט כמו ילדה קטנה, להישכב בחדר על הרצפה הקרה, ולצרוח, ולבכות, ולבעוט, ולהטיח את הראש בקירות, רק כדי לסלק את המועקות. הדיבורים טובים ויפים, חכמים ומאירים, אבל היסורים גדולים, ולא משתחררים. כל פעם יש משהו שמחזיר אותי אחורה, כי אני לא לומדת להתמודד עם הקושי. אני פשוט רגישה מדי, פגיעה מדי, וכל פחד, חרדה וכאב, חודרים לי ללב ועושים בו שמות, מחוללים בו סערות. הייתי רוצה להתחסן בפני הכל, אבל זה לא עובד ככה גם כשפותחים את הכל, אני פשוט רגישה, פגיעה, וכל מילה או ארוע קשה מפילים אותי בחזרה. אביטל, הענין של המשימות הוא מעולה, והנה המשימה של היום הראשון עברה בהצלחה. לעבור אותו בלי בולמוס ובלי הקאה, לסמן וי על יום אחד נקי לרפואה, שיחזיר לי קצת את האויר לנשימה, ואני אצליח לנסות לפחות לראות איפה אני בכלל עומדת, ואם מה אני נלחמת. אני עוד לא בטוחה שאני לגמרי נושמת לרווחה, חזקה וכל כך בטוחה. סך הכל רק יום אחד עבר, ואתמול בלילה בכיתי עד שכמעט בדמעות של עצמי טבעתי. כל כך שרף לי שם בפנים, הרגשתי שהצלחתי ביום אחד, אבל מה מחר, כבר יכולתי לצפות את הנפילה הקשה, שוב לתהומות האפילה. אבל הנה בוקר חדש הגיע, ואני עם קצת כוחות וחושבת שאולי אולי גם את היום אצליח לעבור, להתמודד ולהמשיך הלאה, במתינות, בלי להחפז, להתרחק מהאוכל כמו מאש, להחליט מראש כמו אתמול, מה אוכלים ואיך, אולי עם עוד תוספת קטנה שתהווה עוד צעד קטן קדימה, בדרך הנכונה. גנובה יקרה, תודה ששיתפת אותי במה שכתבת, נגעת לליבי, וגם בפצע הפתוח חשפת אותי. התקרבת לאחת הנקודות הכי חשובות, שאני אגע בה באמת רק בקצה האצבעות, מאוד בזהירות, כי אני מאוד מפחדת להתקרב אליה, אז רק מרחוק. ענין החיים ומשמעותן, להזכיר לעצמינו שיש לנו בשביל מה לחיות. כל כך הרבה פעמים חשבתי על זה בימים האחרונים, אם החיים באמת שווים את כל הסבל והייסורים, מה יש לי בכלל בעולם הזה לחפש, הבדידות כל כך גדולה, העבודה קיימת כעיקר המטרה, ומעבר כמעט ולא נשאר זמן או חוייה יפה. אז יש לי את האחייניות האהובות שלי, האחיות שלי ואמא שלי, אבל אני כבר בת 30 ועדיין בלי אף נפש קרובה בעולם, חבר או חברה. עובדת, אוכלת, מקיאה, מתעלפת בלילה למיטה, בשביל זה אני חיה..? ונניח שאפשר לצאת מזה, אז מה מחכה לי מעבר לקצה..? שום דבר לא השתנה, הלבד נשאר, הפחד קיים, הכאב לא עבר, ורק אני נשארתי אפילו בלי המתוק של האוכל להעביר את הזמן. אז אפשר לעשות המון דברים, אבל צריך כוחות, מוטיבציה וחיים, ואני מרגישה עדיין מיואשת וכלואה, בזרועותיה של מפלצת מפחידה, שעל חיי קנתה שליטה, אז קצת קשה לי להשתחרר ממעגל המחשבות, שאין טעם לדברים, אין מטרה בחיים. מקווה שזה יעבור לי, שהרי אני רק בתחילת הדרך, ואתם פה לתמוך בי. מקווה שאני לא נסחפת פה לדברים שלא קשורים, אבל אתם שואלים, ואני רוצה להגיב לדברים, אם אני גולשת, ומעלה דברים שלא מתאימים, רק תגידו לי ואני אפסיק לדוש ולדון בענינים. בעיני האוכל הוא רק סימפטום, הבולמוס בא למלא חור שחור, שבעצם מחכה ל"תרופה" אחרת, שכרגע לא מוגדרת. אז השינוי בהרגלי אכילה צריך להגיע יחד עם השינוי במחשבה העמוקה, בתובנה הכי בסיסית והכי רגישה. אבל לאט לאט, צעד צעד, במתינות, ובהדרגה. שיהיה יום טוב לכולכם, אילונה.
