זועקת תפילה חרישית
New member
מסע אל עצמי
העייפות הגדולה לא מצליחה למנוע ממני, לכתוב לך עכשו, מכתב שלא נשלח... ואולי היא אפילו זאת שגורמת לי לכתוב. לפני שבוע שאלת אותי, מה עובר עלי, והיה לי כ"כ קשה לספר לך, כי זה היה כ"כ מורכב וכ"כ לא ברור, וביקשת שאני יכתוב את זה. אז אני כותבת... ואולי יהיה לי יותר קל, לצאת מעצמי, ולכתוב לך, עלי, בגוף שלישי... היה היתה ילדה, שלכל מקום שבאה, השמחה באה איתה, היא תמיד קפצה, וצעקה וצחקה, ותמיד היתה לבבית ומצחיקה. אבל כמו רוח סערה, תמיד היה איתה, שד קטן ואיום, עם פה גדול וחצוף נורא שאיים להרוס בה כל חלקה טובה, ועם השנים, הילדה התבגרה, והחליטה לרסן את השד הגדול והנורא. היא לא רוצה שהוא יהרוס אותה, היא לא רוצה שהוא יהרוס אחרים, ומיד היא התחילה במלאכה... והמלאכה כמעט הצליחה, השד נרדם, אבל איתו נרדם גם המרץ של הילדה הקטנה אבל לפעמים, המרץ חוזר, ואיתו, גם השד מתעורר, הילדה מתגעגעת למרץ שלה, אבל יותר מזה, היא מפחדת, כי היא לא מזהה את עצמה מבין מאות האני שלה. והיא כמעט ולא עוטה עליה מסכות, מאות אנשים, זה באמת היא. וזה לא הסוף, כי בזמן האחרון, אנשים יקרים לה מאכזבים אותה, והיא עייפה מלנסות להבין את הטבע האנושי, שלה... של אחרים... והיא עייפה להמשיך ולטפס, והיא עייפה מכל מכה רק להתחזק, ואין לה כוח, והיא רוצה הפסקה, היא מתחננת להפסקה, רק כמה רגעים... רק למצוא את עצמי בין הפיתולים החדים של החיים. אבל... צחוק הגורל, האני האחרון שלה, עסוק נורא, היא לא תתנתק... לא עכשיו, כי לא מעט אנשים פה, צריכים אותה מאוד, ואולי היא מפחדת, שאם היא תתנתק, היא לא תוכל לחזור... והיא שואלת את עצמה : " הוי ילדונת, מה יהיה הסוף איתך, הלנצח תחפשי ? האם יום אחד תדעי שקט, לתקופה מספקת ? " והיא יודעת שאם היא רק תחשוב מספיק, היא תדע את התשובה, היא תדע מה לענות לעצמה. אבל הפעם, אין לה כוח, היא רק רוצה הפסקה. וזאת התשובה לשאלה שלך למה אני חושבת שזה לא יעבור, זה אף פעם לא עובר, זה מסע שלא נגמר... חיים של אדם, הם מסע אל עצמו...
העייפות הגדולה לא מצליחה למנוע ממני, לכתוב לך עכשו, מכתב שלא נשלח... ואולי היא אפילו זאת שגורמת לי לכתוב. לפני שבוע שאלת אותי, מה עובר עלי, והיה לי כ"כ קשה לספר לך, כי זה היה כ"כ מורכב וכ"כ לא ברור, וביקשת שאני יכתוב את זה. אז אני כותבת... ואולי יהיה לי יותר קל, לצאת מעצמי, ולכתוב לך, עלי, בגוף שלישי... היה היתה ילדה, שלכל מקום שבאה, השמחה באה איתה, היא תמיד קפצה, וצעקה וצחקה, ותמיד היתה לבבית ומצחיקה. אבל כמו רוח סערה, תמיד היה איתה, שד קטן ואיום, עם פה גדול וחצוף נורא שאיים להרוס בה כל חלקה טובה, ועם השנים, הילדה התבגרה, והחליטה לרסן את השד הגדול והנורא. היא לא רוצה שהוא יהרוס אותה, היא לא רוצה שהוא יהרוס אחרים, ומיד היא התחילה במלאכה... והמלאכה כמעט הצליחה, השד נרדם, אבל איתו נרדם גם המרץ של הילדה הקטנה אבל לפעמים, המרץ חוזר, ואיתו, גם השד מתעורר, הילדה מתגעגעת למרץ שלה, אבל יותר מזה, היא מפחדת, כי היא לא מזהה את עצמה מבין מאות האני שלה. והיא כמעט ולא עוטה עליה מסכות, מאות אנשים, זה באמת היא. וזה לא הסוף, כי בזמן האחרון, אנשים יקרים לה מאכזבים אותה, והיא עייפה מלנסות להבין את הטבע האנושי, שלה... של אחרים... והיא עייפה להמשיך ולטפס, והיא עייפה מכל מכה רק להתחזק, ואין לה כוח, והיא רוצה הפסקה, היא מתחננת להפסקה, רק כמה רגעים... רק למצוא את עצמי בין הפיתולים החדים של החיים. אבל... צחוק הגורל, האני האחרון שלה, עסוק נורא, היא לא תתנתק... לא עכשיו, כי לא מעט אנשים פה, צריכים אותה מאוד, ואולי היא מפחדת, שאם היא תתנתק, היא לא תוכל לחזור... והיא שואלת את עצמה : " הוי ילדונת, מה יהיה הסוף איתך, הלנצח תחפשי ? האם יום אחד תדעי שקט, לתקופה מספקת ? " והיא יודעת שאם היא רק תחשוב מספיק, היא תדע את התשובה, היא תדע מה לענות לעצמה. אבל הפעם, אין לה כוח, היא רק רוצה הפסקה. וזאת התשובה לשאלה שלך למה אני חושבת שזה לא יעבור, זה אף פעם לא עובר, זה מסע שלא נגמר... חיים של אדם, הם מסע אל עצמו...
