מסע העבר - סיפור עם מוסר השכל מדהים
זוג נזירים, מסטר ותלמידו, יצאו במסע ארוך ממנזר אחד לבקר במנזר השני. כמנהגם של נזירים, הרבו בהליכה, המעיטו בשינה, במזון ובדיבור. ביום שלישי של המסע הגיעו השנים לנהר שוצף, על גדת הנהר עמדה אישה צעירה ונאה, לבושה בבגדי כלולות שביקשה את עזרתם בחציית הנהר. "אינני רוצה להרטיב את בגדי כלולותיי" אמרה להם האישה, "התוכל לשאת אותי בזרועותיך?" התלמיד רצה לסרב בשם רבו, אבל לפני שהספיק לומר מילה, הסכים המסטר לשאת אותה. הרים המסטר את האישה על כתפיו, על מנת שבגדיה לא יירטבו וחצה איתה את הנהר. התלמיד הביט במסטר שלו וכדרכם של נזירים שתק. חלפו שלושה ימים נוספים של הליכה ודממה מעיקה, הנזירים התקרבו אל המנזר, ואף יכלו לראות אותו בקצה ההר. לפני החלו לעלות בשביל עצר התלמיד ואמר: "זהו, אני לא יכול להמשיך, אני לא יכול להבין איך עשית את זה? איך נשאת אישה על כתפיך?" חייך המסטר אל תלמידו ואמר לו: "עוד רחוקה דרכך אל התובנה". "מה קשורה התובנה שלי לאישה?" שאל התלמיד. "התובנה היא מה שמבדיל ביני לבינך", אמר לו המסטר, "אני הרמתי את האישה על כתפי ונשאתי אותה במשך שלוש דקות מצד אחד של הנהר אל הצד השני - כשהגענו לגדה הורדתי אותה מכתפי ושכחתי אותה... אתה לעומת זאת ממשיך לשאת אותה כבר שלושה ימים..." כך גם אנחנו - רצוי שמסע (ובעיקר מעמסה) שהורדנו מהכתפיים - מומלץ שנשכח. דברים שעברו ואין להם השפעה על חיינו העתידיים, לא צריכים להטריד אותנו יותר - איננו צריכים לשאת על כתפינו את שגיאות העבר ולא צריכים להתהדר בהצלחות של העבר - אלא להביט אל המחר מתוך תקווה וידיעה ששם טמון העתיד.
זוג נזירים, מסטר ותלמידו, יצאו במסע ארוך ממנזר אחד לבקר במנזר השני. כמנהגם של נזירים, הרבו בהליכה, המעיטו בשינה, במזון ובדיבור. ביום שלישי של המסע הגיעו השנים לנהר שוצף, על גדת הנהר עמדה אישה צעירה ונאה, לבושה בבגדי כלולות שביקשה את עזרתם בחציית הנהר. "אינני רוצה להרטיב את בגדי כלולותיי" אמרה להם האישה, "התוכל לשאת אותי בזרועותיך?" התלמיד רצה לסרב בשם רבו, אבל לפני שהספיק לומר מילה, הסכים המסטר לשאת אותה. הרים המסטר את האישה על כתפיו, על מנת שבגדיה לא יירטבו וחצה איתה את הנהר. התלמיד הביט במסטר שלו וכדרכם של נזירים שתק. חלפו שלושה ימים נוספים של הליכה ודממה מעיקה, הנזירים התקרבו אל המנזר, ואף יכלו לראות אותו בקצה ההר. לפני החלו לעלות בשביל עצר התלמיד ואמר: "זהו, אני לא יכול להמשיך, אני לא יכול להבין איך עשית את זה? איך נשאת אישה על כתפיך?" חייך המסטר אל תלמידו ואמר לו: "עוד רחוקה דרכך אל התובנה". "מה קשורה התובנה שלי לאישה?" שאל התלמיד. "התובנה היא מה שמבדיל ביני לבינך", אמר לו המסטר, "אני הרמתי את האישה על כתפי ונשאתי אותה במשך שלוש דקות מצד אחד של הנהר אל הצד השני - כשהגענו לגדה הורדתי אותה מכתפי ושכחתי אותה... אתה לעומת זאת ממשיך לשאת אותה כבר שלושה ימים..." כך גם אנחנו - רצוי שמסע (ובעיקר מעמסה) שהורדנו מהכתפיים - מומלץ שנשכח. דברים שעברו ואין להם השפעה על חיינו העתידיים, לא צריכים להטריד אותנו יותר - איננו צריכים לשאת על כתפינו את שגיאות העבר ולא צריכים להתהדר בהצלחות של העבר - אלא להביט אל המחר מתוך תקווה וידיעה ששם טמון העתיד.