מסע הפלמינגו
ראיתי לפני כמה ימים תכנית טבע על מדבר קלהארי באפריקה שלא עוזבת את מחשבתי. הם סיפרו על אגם יפהפה דמוי גן עדן , בו מטילים ציפורי פלמינגו רבות את ביציהם ומגדלים את גוזליהן לעופות צעירים כך שלקראת הקיץ, כאשר מתייבש האגם, מסוגלים הצעירים לעוף עם הוריהם אל האגם הבא ולחיות שם בנחת ובבטחון. איש אינו יודע מדוע שנה אחרי שנה בוחרים הפלמינגו להטיל את ביציהם דווקא באגם הזה. עיקר הענין הוא באותם פלמינגו שמטילים את ביציהם מאוחר מדי, כך שכאשר מתייבש האגם, גוזליהם לא מסוגלים עדיין לעוף. כאשר מתחיל הקיץ האפריקאי ללהוט והאגם מתייבש, וכאשר כל הבוגרים והמתבגרים עפים אל האגם הנפלא הבא, נגזר על האפרוחים לצאת לדרך ארוכה, מהלך ימים רבים, בחום של 40 מעלות ועל פני מדבר מלח לוהט. זהו מסע יסורים דרך גהינום אותו שורדים רק מעטים. יש שנים בהן יוצאים 50 אלף צעירים כאלה לדרכם, סיפרו בתכנית, ואף אחד מהם לא מגיע בחיים למחוז חפצו. כל אותה העת עפים ההורים הלוך ושוב ומביאים מזון לצעירים ועושים כמיטב יכולתם לסייע, אך זו מוגבלת. קשה לשכוח את התמונה מכמירת הלב של העופות היפים והצעירים האלו במסע הנורא - וכאילו לא מספיק, נושאים חלקם גם משא נורא איתם - גוש בוץ שדבק בגופם בגן העדן שלהם לפני שנעלם, וכעת יבש לכדי קשיות ומשקל של אבן, ואותו הם נושאים עד שיתמוטטו תחת הנטל ולא יוכלו להמשיך עוד. חלקם, החזקים והמתמידים בחבורה, מצליחים ומגיעים אל גן העדן הבא. התמונה הנגלית לעיניהם, של אגם שלו ורחב ידים, מלא עופות טובלים ושולים דגים מהמים או סתם עומדים על רגל אחת ורודה ומנקים בנחת את נוצותיהם היא תמונה כל כך דרמטית, כל כך מנוגדת למציאות הקשה אותה סיימו זה עתה לצלוח, כל כך בלתי נשכחת. גם גן העדן החדש אינו מושלם - מטבע הדברים מגיעים לשם טורפים הנמשכים אל המים והטרף המצוי שם בשפע - אבל הסכנה שלהם נראית לפתע זניחה כל כך, וסיכויי המוות הפתאומי ומתגמדים מול המציאות אותה עברו. המון מחשבות עדיין עולות בי בעקבות הסרט. המציאות שם קיצונית ביותר, אבל גם אנחנו עוברים לפעמים דרך הגהינום הפרטי שלנו בדרכנו מגן עדן אחד לשני. גם אנחנו נושאים לפעמים משא מיותר ומכביד של זכרונות ומזכרות מגן העדן הקודם, מכביד עד כדי כך שלפעמים הוא הופך את גן העדן הבא לבלתי ניתן להשגה. מראה הגוזלים המתבגרים האלה, שכל כוחם הוא נחישות והתמדה, הוא מראה שמוטב אף פעם לא לשכוח, גם ברגעים הקשים ביותר, גם כאשר תקווה ואופטימיות נראים תלושים מהמציאות. מה הם רואים בעיני רוחם, הפלמינגוס הצעירים האלו. על מה הם חושבים. האם הם מתמקדים בצעד הבא, כל הזמן בצעד הבא, איך לפסוע רק עוד צעד אחד בכל פעם על פני שברי המלח הלוהט הפוצע את כפות רגליהם, או אולי איזו תמונה של גן העדן הבא חקוקה בתודעתם כמין עזר ניווט, גשמי ונפשי כאחד? והאם הם זוכרים את גן העדן הקודם, שחרב לנגד עיניהם? האם הם נותנים לזכרונות להכריעם, או מתמקדים רק בגן העדן הבא? האם ההתמקדות העקשנית בכאן ובעכשו עוזרת להם לשרוד, או אולי המחשבה על העתיד הטוב יותר? אני מקליד, והשאלות ממשיכות לעלות מאליהן. חיפשתי בגוגל תמונות על מסע הפלמינגו: כל התמונות שמצאתי הן אלה המוכרות, של הפלמינגו בגן עדן. כך אנחנו מכירים אותם. אין אף תמונה אחת של המוני הצעירים במדבר המלח. על המסע שלהם דרך הגהינום אנחנו לא רוצים, או לא יכולים לדעת.
ראיתי לפני כמה ימים תכנית טבע על מדבר קלהארי באפריקה שלא עוזבת את מחשבתי. הם סיפרו על אגם יפהפה דמוי גן עדן , בו מטילים ציפורי פלמינגו רבות את ביציהם ומגדלים את גוזליהן לעופות צעירים כך שלקראת הקיץ, כאשר מתייבש האגם, מסוגלים הצעירים לעוף עם הוריהם אל האגם הבא ולחיות שם בנחת ובבטחון. איש אינו יודע מדוע שנה אחרי שנה בוחרים הפלמינגו להטיל את ביציהם דווקא באגם הזה. עיקר הענין הוא באותם פלמינגו שמטילים את ביציהם מאוחר מדי, כך שכאשר מתייבש האגם, גוזליהם לא מסוגלים עדיין לעוף. כאשר מתחיל הקיץ האפריקאי ללהוט והאגם מתייבש, וכאשר כל הבוגרים והמתבגרים עפים אל האגם הנפלא הבא, נגזר על האפרוחים לצאת לדרך ארוכה, מהלך ימים רבים, בחום של 40 מעלות ועל פני מדבר מלח לוהט. זהו מסע יסורים דרך גהינום אותו שורדים רק מעטים. יש שנים בהן יוצאים 50 אלף צעירים כאלה לדרכם, סיפרו בתכנית, ואף אחד מהם לא מגיע בחיים למחוז חפצו. כל אותה העת עפים ההורים הלוך ושוב ומביאים מזון לצעירים ועושים כמיטב יכולתם לסייע, אך זו מוגבלת. קשה לשכוח את התמונה מכמירת הלב של העופות היפים והצעירים האלו במסע הנורא - וכאילו לא מספיק, נושאים חלקם גם משא נורא איתם - גוש בוץ שדבק בגופם בגן העדן שלהם לפני שנעלם, וכעת יבש לכדי קשיות ומשקל של אבן, ואותו הם נושאים עד שיתמוטטו תחת הנטל ולא יוכלו להמשיך עוד. חלקם, החזקים והמתמידים בחבורה, מצליחים ומגיעים אל גן העדן הבא. התמונה הנגלית לעיניהם, של אגם שלו ורחב ידים, מלא עופות טובלים ושולים דגים מהמים או סתם עומדים על רגל אחת ורודה ומנקים בנחת את נוצותיהם היא תמונה כל כך דרמטית, כל כך מנוגדת למציאות הקשה אותה סיימו זה עתה לצלוח, כל כך בלתי נשכחת. גם גן העדן החדש אינו מושלם - מטבע הדברים מגיעים לשם טורפים הנמשכים אל המים והטרף המצוי שם בשפע - אבל הסכנה שלהם נראית לפתע זניחה כל כך, וסיכויי המוות הפתאומי ומתגמדים מול המציאות אותה עברו. המון מחשבות עדיין עולות בי בעקבות הסרט. המציאות שם קיצונית ביותר, אבל גם אנחנו עוברים לפעמים דרך הגהינום הפרטי שלנו בדרכנו מגן עדן אחד לשני. גם אנחנו נושאים לפעמים משא מיותר ומכביד של זכרונות ומזכרות מגן העדן הקודם, מכביד עד כדי כך שלפעמים הוא הופך את גן העדן הבא לבלתי ניתן להשגה. מראה הגוזלים המתבגרים האלה, שכל כוחם הוא נחישות והתמדה, הוא מראה שמוטב אף פעם לא לשכוח, גם ברגעים הקשים ביותר, גם כאשר תקווה ואופטימיות נראים תלושים מהמציאות. מה הם רואים בעיני רוחם, הפלמינגוס הצעירים האלו. על מה הם חושבים. האם הם מתמקדים בצעד הבא, כל הזמן בצעד הבא, איך לפסוע רק עוד צעד אחד בכל פעם על פני שברי המלח הלוהט הפוצע את כפות רגליהם, או אולי איזו תמונה של גן העדן הבא חקוקה בתודעתם כמין עזר ניווט, גשמי ונפשי כאחד? והאם הם זוכרים את גן העדן הקודם, שחרב לנגד עיניהם? האם הם נותנים לזכרונות להכריעם, או מתמקדים רק בגן העדן הבא? האם ההתמקדות העקשנית בכאן ובעכשו עוזרת להם לשרוד, או אולי המחשבה על העתיד הטוב יותר? אני מקליד, והשאלות ממשיכות לעלות מאליהן. חיפשתי בגוגל תמונות על מסע הפלמינגו: כל התמונות שמצאתי הן אלה המוכרות, של הפלמינגו בגן עדן. כך אנחנו מכירים אותם. אין אף תמונה אחת של המוני הצעירים במדבר המלח. על המסע שלהם דרך הגהינום אנחנו לא רוצים, או לא יכולים לדעת.
