אילן ליאור 1
New member
מסע "יוצאים לחיים" אוקטובר 2002
מכתב שכתב אחד מהספנים הנועזים שיצאו למסע בים הצפוני, הוא מוקדש לאלה שנתנו יד ,סייעו בכסף,נתנו מילת עידוד,עצה טובה או אפילו הצטנעו תרמו את שתיקתם ולא הפריעו שזה פשוט יקרה. לכולם,לאלה שידעו לנהוג בגלי הים,וגלי הנפש הסוערת,ולכל אלה שהיו שם איש איש וגווניו,כל אחד ועולמו. תודה מכתב תודה היום עבר שבוע מאז שהמטוס נחת בנתב"ג. אני עדיין לא נחתתי. אני עדיין נמצא על ספינה בלב ים. אני מוקף בחברים ובאנשים שאוהבים אותי. אני שרוי בחיבוקים וליטופים חמים. אני עדיין מתעורר כל בוקר. במיטה יציבה שעומדת על בטון, ולא רגיל לזה. אני מתעורר ושואל לאן הולכים היום. אני עדיין לא רגיל לאכול ארוחת בוקר בלי מלא חברה מסבבי. המסע עודנו לא תם. אני חש זאת בתוך תוכי. אני חש במשך כל היום רוח קלילה. היא משחקת לי בשיער. מביאה איתה ריחות של זריחות נדירות. נוגעת בעדינות בלחיים. כאילו מבקשת לקרב אותי אליה. אל הנשיבה הנצחית שבה. נדמה שהיא מבקשת לחלוק עימי מעצמה. כן, בודאי. הטיול, החוויה הזאת היו בשבילי רוח למפרשים. החוויה הביאה אותי למקומות חמים ומתוקים. היא קידמה אותי בהמון שלבים. יש לי כל כך הרבה דברים טובים לספר. בחיי לצערי חוויתי לא מעט רגעים של למטה. רגעים של בורות עמוקים. דקות שדמו לאינסופיות חונקת. יצאתי משם. אך תקופה ארוכה התהלכתי בתחושה שיצאתי שבר כלי. התרנים שלי נסדקו, מים כבדים החלו לחדור לתוכי. החוויה. ההתנסות. העוצמה. האור. אני עמדתי כמלך העולם. נושא מבט אל עבר האופק. בלי תפילה. ניצב איתן כרב חובל של ספינתי. בידיעה מוחלטת שאני יכול. בביטחון מוחלט בעצמי וביופי המדהים שסובב אותי. עכשיו עבר שבוע ואני עודני שם. במקום הכל כך טוב הזה. המסע רק התחיל. כל יום אני מדבר עם אנשים מהקבוצה. הם מסכימים איתי. אנחנו נאנחים עם חיוך על הפנים. אומרים אחד לשני "איזה סבבה היה". אני מוכן לשתף במילה אחת שמהדהדת ברקע. שתלווה אותנו למשך שארית החיים. היא מוקדשת לאלו שנתנו יד ועזרו. לאלו שתרמו. לאלו שלמרות הכל נפתחו. תודה. אדם מאושר ובריא
מכתב שכתב אחד מהספנים הנועזים שיצאו למסע בים הצפוני, הוא מוקדש לאלה שנתנו יד ,סייעו בכסף,נתנו מילת עידוד,עצה טובה או אפילו הצטנעו תרמו את שתיקתם ולא הפריעו שזה פשוט יקרה. לכולם,לאלה שידעו לנהוג בגלי הים,וגלי הנפש הסוערת,ולכל אלה שהיו שם איש איש וגווניו,כל אחד ועולמו. תודה מכתב תודה היום עבר שבוע מאז שהמטוס נחת בנתב"ג. אני עדיין לא נחתתי. אני עדיין נמצא על ספינה בלב ים. אני מוקף בחברים ובאנשים שאוהבים אותי. אני שרוי בחיבוקים וליטופים חמים. אני עדיין מתעורר כל בוקר. במיטה יציבה שעומדת על בטון, ולא רגיל לזה. אני מתעורר ושואל לאן הולכים היום. אני עדיין לא רגיל לאכול ארוחת בוקר בלי מלא חברה מסבבי. המסע עודנו לא תם. אני חש זאת בתוך תוכי. אני חש במשך כל היום רוח קלילה. היא משחקת לי בשיער. מביאה איתה ריחות של זריחות נדירות. נוגעת בעדינות בלחיים. כאילו מבקשת לקרב אותי אליה. אל הנשיבה הנצחית שבה. נדמה שהיא מבקשת לחלוק עימי מעצמה. כן, בודאי. הטיול, החוויה הזאת היו בשבילי רוח למפרשים. החוויה הביאה אותי למקומות חמים ומתוקים. היא קידמה אותי בהמון שלבים. יש לי כל כך הרבה דברים טובים לספר. בחיי לצערי חוויתי לא מעט רגעים של למטה. רגעים של בורות עמוקים. דקות שדמו לאינסופיות חונקת. יצאתי משם. אך תקופה ארוכה התהלכתי בתחושה שיצאתי שבר כלי. התרנים שלי נסדקו, מים כבדים החלו לחדור לתוכי. החוויה. ההתנסות. העוצמה. האור. אני עמדתי כמלך העולם. נושא מבט אל עבר האופק. בלי תפילה. ניצב איתן כרב חובל של ספינתי. בידיעה מוחלטת שאני יכול. בביטחון מוחלט בעצמי וביופי המדהים שסובב אותי. עכשיו עבר שבוע ואני עודני שם. במקום הכל כך טוב הזה. המסע רק התחיל. כל יום אני מדבר עם אנשים מהקבוצה. הם מסכימים איתי. אנחנו נאנחים עם חיוך על הפנים. אומרים אחד לשני "איזה סבבה היה". אני מוכן לשתף במילה אחת שמהדהדת ברקע. שתלווה אותנו למשך שארית החיים. היא מוקדשת לאלו שנתנו יד ועזרו. לאלו שתרמו. לאלו שלמרות הכל נפתחו. תודה. אדם מאושר ובריא
