La Milagrosa
New member
מספרים על אמנסיו אורטגה, הבעלים של קבוצת "אינדיטקס"
(שכוללת את "זארה", "פול אנד בר" ועוד כמה רשתות אופנה גדולות) שכל סוף שבוע הוא נפגש בבר קטן עם קבוצת חברים מארטיישו- כפר מולדתו בגליסיה, שהוא התעקש גם לקבוע בו את משרדיו הראשיים.
אחד נהג מונית, לאחר היתה חנות מכולת קטנה.
אנשים רגילים, חברים מהילדות.
הוא לא אוהב להתראיין בתקשורת, ולא מסתובב כמעט בחליפות ועניבות- למרות שהוא האיש העשיר ביותר בספרד, ומככב בעשירייה הפותחת של עשירי העולם של מגזין "פורבס". את אשתו אני לא ראיתי מעולם, ואין לי מושג אפילו איך קוראים לה, למרות שזה בטח פורסם איפשהו פעם. אורטגה לא מככב במדורי רכילות ולא מתראיין, להוציא פעמים ספורות שהיה חייב לדבר על עסקיו.
בתו מרתה כבר נולדה לעושר. היא כן מצולמת ומתוקשרת, יותר מאבא שלה, בין השאר כי היא עוסקת באופן מקצועי בענף ספורט אליטיסטי שרק בני עשירים יכולים להרשות לעצמם. אבל גם היא ממש לא חולת צומי, אם כי ברור לה שזה חלק מהמחיר.
כל ההקדמה הזאת היתה כדי לשאול מה דעתכם:
האם אתם סבורים שאחד התנאים לשמירה על חברויות טובות וממושכות הם דמיון בסטטוס הסוציו אקונומי של החברים?
אני חושבת שלי עצמי הרבה יותר נוח עם אנשים כמוני, שהם לא עשירים ולא עניים מאד. נוח לי ללכת איתם לבילויים ולצאת איתם לחופשות, כי אני יודעת שאנחנו כולנו יכולים להרשות לעצמינו את אותו סוג בילוי, מי יותר מי פחות, אבל אין פערים גדולים.
מצד שני לבעלי יש חברי ילדות שהתעשרו מאד, ואין שום בעיה ביניהם ומעולם גם לא היתה, והם ממשיכים להתראות (במסגרת המגבלה שבעלי חי אלפי קילומטרים מהם), ושום דבר בקשר שלהם לא נפגם או השתנה.
מה דעתכם על זה?
(שכוללת את "זארה", "פול אנד בר" ועוד כמה רשתות אופנה גדולות) שכל סוף שבוע הוא נפגש בבר קטן עם קבוצת חברים מארטיישו- כפר מולדתו בגליסיה, שהוא התעקש גם לקבוע בו את משרדיו הראשיים.
אחד נהג מונית, לאחר היתה חנות מכולת קטנה.
אנשים רגילים, חברים מהילדות.
הוא לא אוהב להתראיין בתקשורת, ולא מסתובב כמעט בחליפות ועניבות- למרות שהוא האיש העשיר ביותר בספרד, ומככב בעשירייה הפותחת של עשירי העולם של מגזין "פורבס". את אשתו אני לא ראיתי מעולם, ואין לי מושג אפילו איך קוראים לה, למרות שזה בטח פורסם איפשהו פעם. אורטגה לא מככב במדורי רכילות ולא מתראיין, להוציא פעמים ספורות שהיה חייב לדבר על עסקיו.
בתו מרתה כבר נולדה לעושר. היא כן מצולמת ומתוקשרת, יותר מאבא שלה, בין השאר כי היא עוסקת באופן מקצועי בענף ספורט אליטיסטי שרק בני עשירים יכולים להרשות לעצמם. אבל גם היא ממש לא חולת צומי, אם כי ברור לה שזה חלק מהמחיר.
כל ההקדמה הזאת היתה כדי לשאול מה דעתכם:
האם אתם סבורים שאחד התנאים לשמירה על חברויות טובות וממושכות הם דמיון בסטטוס הסוציו אקונומי של החברים?
אני חושבת שלי עצמי הרבה יותר נוח עם אנשים כמוני, שהם לא עשירים ולא עניים מאד. נוח לי ללכת איתם לבילויים ולצאת איתם לחופשות, כי אני יודעת שאנחנו כולנו יכולים להרשות לעצמינו את אותו סוג בילוי, מי יותר מי פחות, אבל אין פערים גדולים.
מצד שני לבעלי יש חברי ילדות שהתעשרו מאד, ואין שום בעיה ביניהם ומעולם גם לא היתה, והם ממשיכים להתראות (במסגרת המגבלה שבעלי חי אלפי קילומטרים מהם), ושום דבר בקשר שלהם לא נפגם או השתנה.
מה דעתכם על זה?
