מספר טיפים לכותבים מתחיל

[hobi]

מספר טיפים לכותבים מתחיל ../images/Emo124.gif

לגזור ולשמור xxxxxxxxxxxxxxxxxxxx לא לרוץ מדע בדיוני מרכיב שני אלמנטים מובהקים, אחד של מדע, והשני של דמיון (בדיה). כדי לענות על החלק המדעי (נא להודות להייזל על חלקה בטיפ), צריך להיות שלב חיוני של מחקר ובדיקה מקפת על המצרכים העומדים לרשות הכותב - סביבה, דמויות, אקלים, טיפוגרפיה, מעט רקע שקדם לסיפור, היסטוריה של המקום והדמויות, inventory (לקוח ממשחקי הרפתקאות, זה האמתחת הקטנה בה ניתן למצוא את כל החפצים והפטנטים בהם ישתמשו הדמויות) כדי לענות על החלק הדמיוני, כדאי מאד לכתוב בצורה אחידה, כלומר לבחור אווירה המלווה את הקוראים (ומובילה את הסופר). זה יכול להיות סיפור מותח, אפל, בהיר, הומור שחור, פרודיה שנונה, טכני, קליל וכולי. לאט, לאט כשכבר כותבים, נהוג לבוא ולהוביל את העלילה, ואנחנו יצורים שחושבים רנדומלית, רעיון שהיה והלך לא יחזור. עדיף לזהות את המעברים והתמורות בסיפור עוד לפני כתיבת הדיאלוג הראשון והצגת הדמויות והמקום, ולכתוב מין מפת דרך גסה של העלילה. מה שקורה הוא, שבמהלך הכתיבה משתנה העלילה עקב כך שהסופר מתחיל להכיר קצת יותר את הכלים והדמויות שברשותו, כמו כל אביזר אחר שמתרגלים אליו, מקלות ג'גלינג, ג'ויסטיק, עט נובע וכדומה. ככל שאנחנו מכירים כלי יותר טוב, כך נוכל לעבוד איתו בדרכים יעילות יותר. ככל שתכירו יותר את הדמויות, המקום והחפצים, תוכלו לארגן סביבה אמינה יותר, בהתאם לאווירה שהחלטתם עליה או סמיינתם כשניגשתם לכתוב את הסיפור. מה שקורה זה שחצי מהכותבים פשוט מאלתרים ויוצרים עלילה פתלתלה ולא אמינה, וחצי מהם פשוט חוזרים ומשנים וממשיכים ומוחקים וחוזרים ומשנים וכך הלאה... ולא ציינתי את החצי השלישי (של האגרה), שפשוט מוותרים כי יש להם עוד חמישה פורומים לעבור עליהם. תיאורים אח... כמה שאני מתעב תיאורים. מדוע? כי אני רוצה לראות מה יקרה הלאה, מעניינת אותי העלילה. הבעיה? הקוראים שלי לא יודעים מה עובר לי בראש, לא יכולים לנחש איזה חפץ הולך להופיע בסיפור ולמה פתאום שבקה החללית חיים (כי נגמר לה הדלק החללי). תיאורים חייבים להיות: א. תורמים לעלילה אם עכשיו שעת ערב, דמדומים, ומישהו צריך להגיב במהירות על חץ שנורה ממטחווי קשת, לא נתחיל לתאר כמה יפה השקיעה, כי אנחנו מפספסים את אשליית הזמן שאמורה לדמות מספר שניות, ולא דקות ארוכות. ב. תמציתיים תאורים תמיד אפשר להוסיף, כל עוד יש לנו את הבסיס ההכרחי (או כמו שאני קורא לזה, הרע במיעוטו . נא לתאר כל מה שלא נובע מהדיאלוגים והעלילה, כדי שהקוראים לא יופתעו ממשהו שחשבנו שמובן מאליו. מעבר לזה, זה שיקול אמנותי אישי דיאלוגים מי לא מכיר את היצר לכתוב משפטים קצרים כאלה: מה השעה? עשרים לשלוש. רעב? בטח. בוא נקפוץ לאכול... אולי ככה: אוליבר הביט בשעונו - אח... האדים עדיין מכסים על מד הזמן המחורבן שלי. מה השעה אצלך? ג'ים העמיק לתוך כיס מכנסיו והוציא שעון כיס עתיק וחלוד, שנפתח בקושי רב - עשרים לשלוש, אם הדרעק הקטן אומר אמת. תצטרף אליי לכוס קפה ועוגת תפוחים? מעבר לפינה ישנה מעדניה נהדרת. בשמחה - השיב אוליבר - ממילא אין לנו מה לעשות יחד, וכבר יצאנו מהארון... (ההערה האחרונה היתה כדי לבדוק אם לא נרדמתם דיאלוגים הם תמצית העלילה, בייחוד כשאין מספר, חיצוני או אחת הדמויות. לא יכול להיות שדיאלוג יכתב כאילו הוצא מפיו של הסופר. מי שאומר את השורות שבספר היא דמות בדיונית אמיתית, בעלת חיים בדיוניים ונפש בדיונית, והסופר חייב להיות מעט שחקן כדי לכתוב דיאלוג, אחרת הוא יכול פשוט לתת את הרעיון, את הרקע ומהלך העלילה, ושמישהו אחר יכתוב את הדיאלוגים (או פשוט לתת לדמויות יד חופשית, שזה הכי טוב למעשה). יש לי סיפור קצר וחביב על סופר אחד שהדמויות בסיפור שלו כל כך שנאו אותו, עד שהם כתבו סיפור משלהם בו הוא היה דמות מקופחת ביותר, ואתם מנחשים בטח מה קרה שם. בעצם אי אפשר לנחש כזה טימטום... טוב נו הדבר האחרון שיש לי להגיד על כתיבה, מעבר לזה שהכותב צריך לכתוב בשביל עצמו ולא בשביל להרשים, הוא זה. אם אתם בטוחים לגמריי שאתם יכולים לכתוב בסגנון של אסימוב, היינלין, אדאמס, או כל סופר נערץ אחר, לכו על זה. זה מה שנקרא באנגלית fan-art, זה מקובל, זה נחמד, זה יעיל רק אם תתכננו פעם לשנות את שמכם ולהוכיח שאתם הסופר המקורי, כדי לקבל את כל התמלוגים. אם אתם לא יכולים לכתוב כמו מישהו אחר, או לפחות לא באותו הסגנון, תכתבו משהו משלכם. לכל סופר וכותב יש את הדרך שלו לטפל בשרשרת ארועים ודיאלוגים המתרחשת במסגרת זמן מסויימת, ואין כאן דרך אחת טובה ואחת פחות טובה. חוקים נועדו כדי לשבוא אותם, שמיים נפרשו כדי לחדור אותם. מדובר בטעם וריח, קורא אחד יכול להתלהב ולרצות עוד, קורא אחר יכול להשתעמם ולהניח בבוז. אם אתם אוהבים את סגנון הכתיבה שלכם, אתם לוקחים חומר שלכם אחרי שנה - שנתיים וכיף לכם להזכר ולהתפעל מאיך יכולתם לעלות על כזה דבר, אתם בדרך הנכונה. וכדאי לשמור גם כשלונות בארגז נפרד xxxxxxxxxxxxxxxxxxxx ולסיום, לילה טובה צביקה

 

[hobi]

משהו ששכחתי

אני לא יודע אם אני סופר או אפרסם משהו אי פעם, אני יודע שאני באמצע מסע, ויכול להיות שמישהו פעם יפלוט לכיווני את התואר סופר. אבל בכרטיס הביקור שלי אני מלחין, כותב ויוצר. אני כותב כי אני בן אדם, אני כותב כי איני יכול לסדר את כל המחשבות המבולבלות הממשיכות לזרום במהירות המחשבה, והכתיבה מנציחה לרגע רעיון ועוד רעיון והסק ומסקנה, וכך אני מצליח להתמודד עם האנדרלמוסיה הפנימית שלי. סביר להניח שאם היה נופל לי הכונן הקשיח, הייתי מהר מאד מתמלא במחשבות חדשות וחוזר לכתוב, למרות שלא הייתי זוכר שאי פעם כתבתי. זה הטבע שלי. לגבי טיפים, זה משהו שאי אפשר ללמד. כדי להיות סופר, חלק ממך צריך להיות מנותק באופן קבוע מעצם הוויתך. אין אף רגע ביום שאני נמצא כל כולי במקום וזמן מסויימים, מחשבתי תמיד נודדת בשעה שאני אמור להיות עסוק בדבר אחד, זו מחלה וזו המתנה שלי. ולא רק שאני מדמיין דברים, אני חד לעצמי חידות ופותר אותן בהגיון שלא קשור להגיון העוסק בפעולה פיסית או מחשבתית בה אני נתון. זה כמו לתת למוח לפעול בכמה מישורים, ונדיר שהמישורים יפגשו, נראה לי שזה יצור מפץ גדול מאד אצלי במוח. הזמן היחיד בו כל כולי נתון למחשבה וזרם אחד היא כשאני כותב מוסיקה או יוצאים מתוכי מילים של שיר, קשה לי מאד להתרכז במשהו אחר (ועל זה אומרים שהמוסיקה גדולה מהמלחין) היום ברחוב ראיתי אדם עם כלב, ומייד עלתה במוחי תמונה של אשה בודדה, רווקה זקנה, הרואה את שכנה וכלבו מטיילים בגן הציבורי, והכלב רזה ושדוף. האשה ניגשת לשכן ומעירה לו על כך שהכלב שלו זקוק לקצת תשומת לב, ושואלת להרגלי האכילה שלו. השכן מצהיר שהוא נותן לכלב לאכול בלי סוף, הכלב פשוט כלב רע ואינו רוצה לגעת באוכל. השכנה מקבלת את ההסבר אך מתחילה לעקוב אחרי השכן וכלבו, ומגלה שבעצם הכלב לא מקבל אף פירור אוכל, ובלילה הופך את פחי השכונה כדי לחפש מזון. כל הסיפור הזה בשניה מחשבתית מאיש של כלב שראיתי להרף עיין כשחציתי את הכביש. מה שאני רוצה להגיד, זה שסופר לא חייב לכתוב כדי להיות סופר, אבל רצוי מאד שיעשה כן, כי בלי קורדינציה בין היד למחשבות, בלי אימון של שריר הסופרים, אי אפשר להיות סופר טוב, והפוטנציאל סופו להעלם אם מדכאים אותו יותר מספיק זמן. סופר מריץ כל הזמן סצינות, דרמות ואפיזודות של "מה היה קורה אילו", וגם "אולי זה מה שהוביל לסיטואציה הזו". לסופר יש תאוריות על כל דבר שקורה, והוא בבחינה מתמדת אם באמת עלה על מהלך הדברים נכונה, או שטעה ובגדול. סופר מטבעו לפתור חידות, וכשאין חידות, הוא ממציא לו חידות, כמו ילד שמגלה את העולם, רק שהעולם בפנים, בתוך הסופר, ואנחנו לעיתים זוכים להכנס לתוך עולם כזה, גרסה שונה של המציאות הרגילה שבה אנו חיים. וכל השאר זה עניין של הפרטים הקטנים, כמו ציור סקיצה והוספת פרטים, כמו כתיבת לחן במקצב והוספת כלים והרמוניות, כמו בניית שלד יציב והוספת קווי המתאר והחללים שבפנים. אגב חללים, לא ראיתי איזכור לפיגוע הנוראי בירושליים, וליבי חרד לגורל הפצועים. הלוואי ויקבלו הנפגעים החלמה מלאה ומהירה, ונחמה למשפחות ההרוגים והפצועים, ושנדע להגן על עצמנו מנגע איום זה. מקווה שהצלחתי להסביר מה זה בשבילי להיות סופר, וזה תמיד אחד תמורת אחד, כדי להיות סופר טוב צריך לוותר על משהו בחיים, אצל כל אחד זה משהו אחר, אצלי זה התמימות. לילה טובה צביקה

 

[Rivendell]

מי זה "סופר"

אני חושבת שזה כל כך אישי, שאי אפשר לשים את זה ככה בנוסחא. כל אדם הוא אחר, כל כותב הוא אחר. ואיפה עובר הקו בין כותב וסופר - אני לא יודעת. זה קו דק מדי. בכל מקרה, נהניתי לקרוא את ההגדרה שלך לזה. רק רציתי לציין שזו באמת הגדרה שהיא רק שלך, ואני מניחה שלכל אחד מאיתנו יש הגדרה כזו למי זה ומה זה אומר להיות "סופר".

 

[hobi]

בכבוד

גם להודעה למעלה וגם לתוספת לטיפים מחנך אמיתי צריך להדגיש לתלמיד את העובדה שעצם הלימוד לא מהווה את כל התורה, החלק השני הוא הנסיון שבלעדיו אין הארה, יש רק תיאוריה. כל מה שאדם לומד חייב להלקח על ידיו כהמלצה בלבד, מעצם העובדה הפשוטה שהעומד ומרצה לפניו, הוא אדם בעצמו, החשוף לטעויות ומשוא פנים, וגם אם החומר מטוהר ומזוקק, עדיין הוא נערך ומוצג בידי אדם. למרות זאת, רק בעל הנסיון היכול לקשר בין התאוריה למעשה, יכול לתת טיפים, היכולים לכוון את התלמיד לדרך המלך, ומי אני שאתן טיפים? סיבה טובה להתנסות, הסיבה היחידה שאני אוהב ללמוד בשבילה, בנוסף לעניין הנלווה, היא כדי להעביר את הידע בדרך שלי. אני שמח שנהנית, ושהגבת. לילה טובה צביקה

 

[Rivendell]

אתה מרשה לי להוסיף, נכון? ../images/Emo6.gif

מדע בדיוני ופנטזיה שונים מסיפורת רגילה בכך שהם תופסים את הקורא ומניחים אותו בעולם חדש שהחוקים שלו לא תמיד ברורים לו, ובד"כ שונים מהחוקים המוכרים לו. אם לא תסבירו לקורא את החוקים, הוא לא יבין כלום

ואני לא מתכוונת שתיתנו לו הרצאות, אלא שזה ישולב בעלילה הכללית.

סיפור קצר הוא, מעצם שמו, קצר. זה אומר שאתם צריכים לברור טוב טוב את הפרטים שאתם רוצים להכניס לסיפור שלכם. לכל מילה בסיפור קצר יש משמעות והשפעה. תחשבו טוב טוב מה אתם רוצים להכניס ומה לא, ומה המשמעות של מה שהכנסתם. לא להתקמצן על המילים חלילה - אבל בהחלט לשקול אותן היטב.

תיאורים - בדיוק כפי שאמרתי. לחשוב מה צריך ומה לא. הקורא לא יודע מה שאתם יודעים. תחשבו כמה אינפורמציה הייתם רוצים לחלוק איתו כדי שהוא גם יבין את הסיפור וגם לא ירגיש שדחפתם לו את זה לגרון ולא נתתם לו לחשוב בצורה עצמאית. זה איזון עדין, אבל זה בהחלט אפשרי

דיאלוגים - אל תתנו לקורא הכל ישר בכפית לפה. תנו לו להבין לבד. זה טיפ של קינג, אגב, מ"על הכתיבה". אל תכתבו דיאלוגים בהם אתם מפרטים את הטון של כל אחת מהדמויות כל הזמן. למשל במקום - "מה אתה אומר," אמר טימי בפליאה. "כןןןן" אמר ג'וני בזעקת כאב. אז לא. מספיק בד"כ לכתוב את הדברים - "מה אתה אומר", אמר טימי. "כן," אמר ג'וני. הקוראים מספיק חכמים כדי להיבן את רוח הדברים גם בלי התיאור. ואגב, יש גם דברים שאין צורך להדגים. למשל "ממממה אתתתתה אומר" גמגם וילפרד. אין צורך להדגים. כולנו ראינו גמגום בעבר

לא צריך לשגע את העין. ודבר אחרון על דיאלוגים - שיהיו אמינים. תחשבו איך אנשים אמיתיים מדברים, וככה גם תכתבו את הדיאלוגים שלכם.

סגנון - לכל כותב יש את שלו. זה תמיד בנוי מהשפעות של סופרים אחרים, כמובן

אבל בהחלט אין גם רע בפאן פיקים מדי פעם, זה משכלל אותנו ככותבים.

 

[The Gray Paladin]

הרחבה קטנה.

העולם יכול להיות אותו עולם, אבל אם יש בו דברים שע"פ החוקים שלו(כפי שאנחנו מכירים אותם) הם בלתי אפשריים, לא מוכרים מהיסוד, "חדשים", שונים או משהו בסגנון(

), אז זה פנטזיה/מד"ב. הגבול בין שני אלה הוא בכלל לא ברור, ורק תורמת לזה העובדה שזה הג'אנר(לא ג'אנרים!) שלא מציב שום גבולות לדמיון שלנו. לא שמשהו מציב גבולות, אבל ברגע שעברנו את גבולות העולם המוכר לנו, מה שבעצם יוצר עולם אחר(גם אם הוא כמעט זהה), אז זה מד"ב/פנטזיה.

 

[goshdarnit]

אתה מרשה גם להתווכח, נכון?

אני לא מסכים שצריך לכתוב באווירה אחידה. דברים יכולים להשתנות וצריכים להשתנות, בעיקר בסיפורים ארוכים או בספרים, אבל גם בסיפורים קצרים. אחרת דברים יכולים לשעמם במונוטוניות שלהם. אני לא מסכים שצריך לתכנן את העלילה קודם. את זה אני אומר כאדם שמתכנן כמעט כל פרט ופרט לפני שהוא כותב. יש אנשים שהשיטה הזאת מתאימה להם, יש אנשים שהשיטה הזאת סותמת להם את היצירתיות. יש אנשים שהקטע שלהם הוא לא בעלילה, והדבר החשוב בכתיבה שלהם, הדבר שחשוב שהם יעבירו, לא יימצא בעלילה (פול אוסטר, למשל, או פיליפ רות). אני לא מסכים שצריך תיאורים. גם אני מתעב תיאורים. בעיניי תיאורים בולמים את העלילה, ולכן ברוב הסיפורים שלי (קצרים, ארוכים, וספרים באורך מלא) אין שורת תיאור אחת. מהיום שבו תפסתי שאני לא חייב לתאר, זה לא הפריע לאף אחד. יש אנשים שתיאורים הם חלק בלתי נפרד מהעלילה שלהם, אבל אם אתה מתעב תיאורים (כמוני), אתה תכתוב תיאורים רעים. התיאורים שלך ייראו מנותקים, הם בכל מקרה יהיו חלק לא אינטגראלי מהעלילה, והם ירגישו לקורא כמשהו מאוס שיש לדלג עליו. מצד שני, אם אתה מתענג על תיאורים, התיאורים שלך יצאו מענגים והעלילה שלך תהיה תלויה בתיאורים. אני לא מסכים שאסור שיהיו דיאלוגים קצרים. שאני אביא לך עשרים דוגמאות של דיאלוגים קצרים מצויינים ואפילו גאוניים? לא צריך, כי כולנו מכירים כאלה. דיאלוג שונה מסיפור לסיפור, מסצנה לסצנה, ותלוי בצרכים שלך, בדמויות, בסגנון, וברגע עצמו. הסיבה שהדיאלוג הרע שהבאת כדוגמה היה רע, היא פשוט כי הדיאלוג היה סתמי, לא נבע מצורך כלשהו של הדמויות, לא הניע את העלילה ולא נבע ממשהו שהניע את העלילה קודם. אני לא מסכים עם העמדה שלך לגבי פאן-פיק. בהחלט ייתכנו סיפורים כאלה שהם מצויינים, אבל כשאנשים כותבים את הסיפורים האלה הם עושים לעצמם חיים קלים. הם לא צריכים לטרוח להציג את הדמויות, להציג את העולם, לפתח דמויות משלהם בראש, לפתח עולם שלהם, לפתח 'קטע' שלהם, לפתח סיפור שלם שמתאים למשהו שהם המציאו בראש, וכן הלאה. אם כבר לתת עצה לכותבים מתחילים, צריך לתת את העצה ההפוכה: אל תעשו לעצמכם הנחות, אל תתעצלו, אל תגידו 'קשה מדי' או 'בלתי אפשרי'. אין דבר שהוא בלתי אפשרי בכתיבה (וכפי שראינו בתרגילים זה סתם תירוץ), ואי אפשר להשתפר בלי לנסות לקפוץ מעל הפופיק. אי אפשר ללמוד בלי לנסות, להכשל וללמוד מהטעות איך לא צריך לעשות ואיך אולי כן אפשר לעשות. חייבים לקרוא המון ספרים. חייבים להמנע מחשבות בסגנון 'עכשיו אני יודע' או (יותר גרוע) 'עכשיו אני יודע הכל'. חייבים להכיר בעובדה שיש טכניקות שונות לכתיבה, וללכת ולחפש מקומות ללמוד אותה. חייבים להכיר בעבודה שכתיבה זה דבר רציני, שצריך להשקיע בו, צריך להשקיע בו שנים של כתיבה של המון סיפורים רעים, צריך להשקיע שנים של למידה של טכניקה מכל מני כיוונים, צריך להשקיע שנים של למידה של העולם הסובב אותנו ושל הטבע האנושי (סליחה על הביטוי המפוצץ), וצריך להבין שכל זה זה רק ההתחלה. צריך לקחת כתיבה ברצינות. צריך לכתוב באופן קבוע. צריך ללמוד באופן קבוע. צריך לקרוא באופן קבוע. צריך לשמוע ביקורת באופן קבוע. (צריך ללמוד לספוג ביקורת בשקט, אגב, בלי לתרץ ובלי להתווכח.) צריך להבין שאם הקוראים השתעממו או סבלו בכל אופן, סימן שכתבת רע - כי על כל התחכום שבסיפור, רוב הקוראים לא יקראו את כל הסיפור, ובכך נכשלת בלהעביר את המסר. צריך ללמוד לקפוץ מעל הפופיק. צריך להפסיק להגיד 'זה קשה מדי'. צריך ללמוד להכשל. צריך ללמוד שכתיבה זה דבר רציני, גם למתחילים.

 

[hobi]

תמיד אפשר להתווכח

במקרה הזה, אין טעם. יש אנשים שיודעים לקבל טיפים ולסנן מה מתאים להם ומה לא, ויש כאלה שרוצים להתווכח, ואם אנחנו מדברים על הטבע האנושי, הרי נתת דוגמא מצויינת לבחור נלהב במסע צלב והעולם בשבילו שחור ולבן. כפי שאמרתי, קראתי את מילותיך למרות שהוויכוח שלך לא היה איתי אלא עם העולם, ולקחתי הכל כהמלצתך בלבד. יום נעים! צביקה

 

[Rivendell]

יאללה, בוא ראש בראש ../images/Emo3.gif

ואני רוצה לציין קודם לכן שדווקא לטעמי מאוד בריא ונכון לדבר על הדברים האלה, ואפילו להתווכח קצת. נכון שבסופו של דבר לכל אחד מאיתנו יש את הסגנון וההעדפות שלו - אבל עצם הדיבור על זה מאפשר לנו גם לשמוע את ההעדפות של אחרים וגם להבין למה בעצם ההעדפות שלנו נראות כמו שהן נראות. המטרה היא לא לריב, אלא לפתוח את הראש. וכעת: אחדות אווירתית - מסכימה איתך. האווירה משתנה כל הזמן! רצוי שהקפיצות לא יהיו חדות מדי, כדי לא לשגע את הקורא, אבל סיפור מונוטוני הוא סיפור מרדים. תכנון עלילה - עניין של סגנון עבודה. אני לא יכולה לשבת לכתוב אם אין לי בראש, או על נייר, שלד כללי של מה שאני רוצה לכתוב. לצידי ניצבת (במרחק אלפי שנות אור מבחינת כשרון ונסיון כמובן

) קוני ויליס. היא אמרה בראיון ל"בלי פאניקה" שהיא מכינה טבלאות, עושה תחקירים, כותבת שלד - ורק אז כותבת ספר. ותראה מה זה, היא זכתה ביותר פרס "הוגו" ו"נבולה" מכל סופר מד"ב אחר

לעומת זאת סטיבן קינג לצידך. טוען שהוא רק צריך רעיון ועם זה הוא עובד. וגם מצבו לא כל כך רע

אז באמת כל אחד ומה שטוב לו. תיאורים - אני אוהבת, אבל לא בהגזמה. כי כשמנחיתים אותי (או שאני מנחיתה אחרים) במקום זר - אני אוהבת שיש כמה מילים על המקום. עדיף לדבוק בפרטים המועילים, כמובן.אלה שיכולים לשמש את הקורא אח"כ. דיאלוגים - קצרים זה טוב. אין בעיה. אני מאוד מסכימה לגבי ה"חיים קלים" שפאן פיק עושה. זו כנראה הסיבה שמעולם לא עסקתי בזה. באנאלוגיה גסה - זה נראה לי כמו למלא חוברת צביעה במקום לשבת לצייר בעצמך. אבל - אני ודה שזה כן יכול לתרום קצת לכתיבה, ולו רק בגלל שזה משפשף את הכותב קצת. לא מבחינת תכנון דמויות ועולם, אבל לפחות יש בזה אלמנטים של תכנון עלילה וכתיבה טכנית נקייה.

 

[hobi]

על זה אני דווקא אשמח לענות

שלושה דברים שהוצאו מכוונתם המקורית, אני רק יכול להסיק שלא הסברתי מספיק בהודעה המקורית. תכנון עלילה - למי שאין יכולת ריכוז מדהימה ולא נמצא בתוך העולם הדמיוני שלו 24 שעות ביממה, כדאי לעבוד על מסגרת לסיפור, כמו תכנון אדריכלי של בניין עצום. למי שיש ריכוז יש גם יכולת נלווית של זכירת ובניית הקווים המנחים תוך כדי כתיבה. פעם חשבתי שאני יכול, אחר כך קראתי והבנתי שמרוב מחשבות מסיחות, אני לא יכול. מאז אני כותב את הרעיונות, מעבד ואז מתחיל לעבוד. אחדות אווירתית - יש לכם טעות ספרותית משוועת. אחדות בסיפור נקרא באנגלית premise, זו מין הבטחה סגנונית, לא אווירה חד גונית. אתה לוקח ספר של אסימוב, של זילאזני, ואתה מצפה לסגנון מסויים. אתה לוקח ספר של סופר שלא קראת, ומרגע שאתה מבין את סגנון הכתיבה, את ההבטחה של מה שהוא עומד לתת לך, אתה ממשיך לקרוא כי זה מתאים לך או שאתה מניח ועודר לספר הבא. לא מדובר על מונוטוניות, מדובר על סגנון כתיבה, כמו גרפיקאי מבצע עבודה בסגנון מסויים, או שאתר אינטרנט יש לו תבנית ולא פתאום מבלבל את העין בהפתעות לא קשורות. זה נכון לגבי כל סוג של ספרות. הדיאלוג שהבאתי כדוגמא מכיל שני מוטיפים תיאוריים מתוך העלילה, האדים שנשארו מהשחייה הלילית של אוליבר, והעובדה שהשעון החלוד של ג'ים יביא אותם למסע בזמן, למרות שהוא נראה דפוק והרוס. ישנם דיאלוגים קצרים ולעניין, וזה מתאים לי בהרבה מקרים, בעיקר שבהם יש הרבה דיאלוג המוביל לעלילה. אני לא סובל מקצוע אחד שקוראים לו ספרות. אני חושב שיש כאלה שיש להם את זה, ויש כאלו שאוהבים לדבר על זה. מה שאני עושה כאן הוא מתוך בחירה, וזו הסיבה שאני לא אקדמאי - אני אוהב לגלות ולהבין את העולם בדרך שלי, לקרוא ספרים שאני בוחר, וכנראה שתמיד יחסר לי משהו מהסטנדרט, אבל מה שחשוב בסיפור הוא הסיפור, התוצאה הסופית, מה שהקורא רואה, זה מה שנשאר אחרי הסופר, אחרי המחקר, אחרי הארועים האמיתים שבהשראתם נכתב הסיפור. ולגבי סיפור קצר, מי בכלל סיבר על סיפור קצר? דיברתי על כתיבה באופן כללי, הכתיבה מעבירה רעיונות וגורמת לדמיון לרוץ, לבדוק אפשרויות חדשות עם הסיפור, להעשיר את חיי הקורא, ובעיקר, בעיקר לבדר, זו לא כתיבה מדעית חברה, זו אמנות, והוויכוח מיותר אלא לשם וויכוח. מקווה שעכשיו הייתי יותר ברור, אני כותב בלחץ כי יש פה חבר מחכה לכוס קפה ועוגה. יום מקסים לכולם צביקה

 

[Rivendell]

רק כדי לוודא - אתה יודע שלא עניתי

לך, נכון?

כיוונתי לדבריו של goshdarnit. ומה שאמרת על סגנון כתיבה הוא משהו בלתי נמנע. כלומר, כל כותב, מרגע שיש לו קצת נסיון מפתח את הסגנון הייחודי שלו. אין שני אנשים שכותבים אותו הדבר. ולגבי לדבר על ספרות - אני חושבת שאין שום דבר בעולם שהוא כייפי יותר מלדבר על זה. אין כמו לדון בספר טוב או רע שקראת. אני לא מדברת על ניתוחים ספרותיים עבשים של מורים לספרות, כמובן, אלא פשוט על שיחה ספרותית טובה. לדעתי זה הכי כייף בעולם. ואקדמאיות לא באה על חשבון ראש פתוח. זו טעות לחשוב ככה.

 

[hobi]

קיבלתי

 

[goshdarnit]

יאללה!

אבל אני מסכים עם מה שאת אומרת. אולי נוכל למצוא משהו אחר להתווכח עליו?

 

[Rivendell]

אממממ. אמממממ.

מצב החסה בשטחים?

 

[Yuli Gama]

מספר דמויות בסיפור

יש האומרים שצריך להקטין ככל האפשר את מספר הדמויות בסיפור. עד כמה עצה זאת באמת חשובה? אני כותבת משהו שיהיה סיפור מתוך קובץ סיפורים, וחלק מהדמויות הולכות להיות חופפות בסיפורים השונים, האם זה סיבה מספקת להכניס אותם לסיפור? למשל יש לי ארבע דמויות פעילות, ודמויות נוספות שהדמויות הראשיות פוגשות במשך הסיפור. הסיפור עצמו אינו ארוך, האם עדיף לא לערב דמויות מהצד? לא לאפיין אותם? או שהוספתם עוזרת לבנות את תמונת העולם?

 

[Rivendell]

לדעתי זה עניין של איזון.

נכון שרצוי בסיפור קצר לא לבלבל את הקורא עם שלושים דמויות שונות, כי אין לו סיכוי להבדיל ביניהן. ארבע דמויות את יכולה בשקט להכניס ולאפיין. לגבי השאר - זה שונה כמובן אם הקורא כבר מכיר אותן מסיפורים קודמים, זה יקל עלייך להכניס עוד דמויות. אבל אני הייתי בכל זאת מנסה לא להגזים במספר הדמויות. תחשבי מי מהן הכרחית לך ומי לא, כי מספר גדול של דמויות - אפילו מוכרות - הופך למעיק ומבלבל ומקשה על הבנת הסיפור.

 

[goshdarnit]

כמעט תמיד - לצמצם את מספר הדמויות.

זה עניין של הצדקה ואפקט. להכניס דמות לסיפור זה לא דבר קטן. זה דבר מאוד גדול, בעל השפעה על הסיפור והקורא והדמויות האחרות. לכל דמות (כולל דמות קטנה) תפקיד גדול בהכרח והשפעה גדולה. אם ה'גודל' של הדמות לא מצדיק את הקיום שלה, לקוראים יש הרגשה של פיזור, והסיפור שלך לא הדוק ככל האפשר. כשאני אומר 'גודל' של דמות, אני לא מתכוון למעט שורות על הדף, אני מתכוון שלפעמים הדמות שטוחה מדי בשביל מה שהיא עושה, לפעמים היא שם רק בשביל לשרת את הדמויות האחרות והיא לא שם בשביל משהו עצמאי, וכן הלאה. מהדברים האלה צריך להמנע. תסתכלי על זה ככה: להכניס דמות לסיפור זה מעשה נורא *גדול*. הצידוק לכך צריך להיות גדול ולא קטן. כלומר, ההשפעה של הדמות צריכה להיות גדולה על *משהו* בסיפור. להכניס דמות לסיפור זה תמיד דבר גדול. ואם את עושה דבר קטן עם דבר גדול, עשית משהו לא נכון. אני מאלה שמאמינים שעדיף לצמצם את מספר הדמויות למינימום האפשרי. חפשי, חפשי, חפשי עד שתמצאי איך הסיפור שלך עובד כשאת מעיפה ממנו את כל הדמויות המיותרות. ואז תראי שהוא הרבה יותר מרשים ממה שהוא היה. יש כמה מקרים יוצאי דופן - אם את הופכת את הקטע שלך למשהו שקשור במספר הדמויות שהדמות פוגשת או בגיוון של הדמויות או כל מני דברים כאלה, אז את חייבת להוסיף דמויות. אבל בכל מקרה את מחויבת לכתוב הצדקה מלאה, מצד אחד לקיום של כל דמות ודמות, ומצד שני למלא את הדמות ככל הניתן. וגם כאן זה עניין של הצדקה ושל אפקט. ויש גם את הרעיון של בוג'י, אם את זוכרת מהסדנה, שאמר: להפוך את הקהל או ההמון או הועד לדמות אחת שנקראת 'קהל' או 'המון' או 'ועד'.