מסרטן אף פעם לא מבריאים, לא באמת
אמנם אמא ברמיסיה, מאז הניתוח להסרת אונה בריאה עברו קרוב לשנתיים, מאז ההשתלה בעקבות לוקמיה עבור 9 חודשים, אבל האמת? היא לעולם לא תהיה בריאה באמת.
תמיד במאחורה של הראש (מילה של ילדה מאחורה של הראש), תמיד יושב לו איזה שד קטן שתוקף ברגעים הכי לא נכונים.
על כל מיחוש קטן ישר מרגישה שזה חזר, על כל חוסר שינה או בעיית עיכול, היא בטוחה שזה סרטן חדש.
ואני לא אומרת שהיא טועה, אני מבינה אותה מאד, אבל עד כה התבדתה (לשמחתי) על הכל, וכל יום יש משהו חדש.
אין שקט אמיתי, אפילו לא לרגע אחד, זה נמצא בתודעה כל הזמן.
מסרטן לא באמת מחלימים אף פעם, גם אם הוא פיזית לא קיים, הוא תמיד שם בתודעה, התודעה כואבת הרבה יותר מהפיזי, לפחות לי.
כל שיחת טלפון שבה היא מספרת לי על מיחוש חדש, גורמת לי להתכווצויות בבטן.
אני תמיד אחר כך חוזרת לאופטימיות שלי, ולאמונה שהכל יהיה בסדר, לגישת האסרטיביות שיש לעשות משהו בנדון - בדיקות, דימיון מודרך כדי לבטל את מה שאולי יש ואולי אין, אבל כל התכווצות כזו, מורידה לי שנה מהחיים, בטוח.
שרק זה לא יתקוף גם אותי מרוב מחשבות על הסרטן.
אמנם אמא ברמיסיה, מאז הניתוח להסרת אונה בריאה עברו קרוב לשנתיים, מאז ההשתלה בעקבות לוקמיה עבור 9 חודשים, אבל האמת? היא לעולם לא תהיה בריאה באמת.
תמיד במאחורה של הראש (מילה של ילדה מאחורה של הראש), תמיד יושב לו איזה שד קטן שתוקף ברגעים הכי לא נכונים.
על כל מיחוש קטן ישר מרגישה שזה חזר, על כל חוסר שינה או בעיית עיכול, היא בטוחה שזה סרטן חדש.
ואני לא אומרת שהיא טועה, אני מבינה אותה מאד, אבל עד כה התבדתה (לשמחתי) על הכל, וכל יום יש משהו חדש.
אין שקט אמיתי, אפילו לא לרגע אחד, זה נמצא בתודעה כל הזמן.
מסרטן לא באמת מחלימים אף פעם, גם אם הוא פיזית לא קיים, הוא תמיד שם בתודעה, התודעה כואבת הרבה יותר מהפיזי, לפחות לי.
כל שיחת טלפון שבה היא מספרת לי על מיחוש חדש, גורמת לי להתכווצויות בבטן.
אני תמיד אחר כך חוזרת לאופטימיות שלי, ולאמונה שהכל יהיה בסדר, לגישת האסרטיביות שיש לעשות משהו בנדון - בדיקות, דימיון מודרך כדי לבטל את מה שאולי יש ואולי אין, אבל כל התכווצות כזו, מורידה לי שנה מהחיים, בטוח.
שרק זה לא יתקוף גם אותי מרוב מחשבות על הסרטן.
