ארגון שמאל כלשהו מגיש עתירה נגד נוהל שכן או פגיעה בערבים המוכנים אצלם פלסטינים שנכנסים לפרימטר וכדומה.
בגץ כמובן מקבל באהבה ובשמחה את העתירה ומבקש מהמדינה תשובה לעתירה.
במהלך הדיון הבג"ץ מציע למדינה לשנות או לתקן את ההוראה של הנוהל שכן או פתיחה באש וכך לייתר את הדיון.
המדינה מבינה את הרמז ומשנה בעצמה את ההוראה. כשהיא חושבת שהאופן שבו היא תשנה עדיף על מה שבג"ץ יפסוק
העתירה מתייתרת ומבוטלת.
הבג"ץ מגלגל עיניים זה לא אני- זה הממשלה, מתי הפרעתי לממשלה לתפקד ביטחונית?
אתה צודק. אבל... הנרי לא לגמרי טועה (בתגובתו הראשונה בשרשור). הוא אמנם טועה בייחוסו את דבריו לכל מקרה כזה וזאת לא המציאות כמובן. אבל ברמת העקרון אכן בג"צ פעמים רבות מחזיר את הכדור למדינה (מבלי שהוא עושה את ההפרדה שהנרי ציין כאן בין ממשלה לכנסת), על-מנת שהשלטון יפתור את התקלה שהוא מצביע עליה והוא לא יידרש לעשות זאת.
כך בית המשפט נהג במשך שנים אם לא עשרות שנים. דא עקא, עם התגברות הכוח הבג"צי בשנים האחרונות, גם הריסון העצמי עף לו מהחלון וגם זה נעשה כיום פחות מבעבר. במקום זאת בית המשפט פשוט מכריע בהתאם להשקפת עולמו (גם הפוליטית, כן בהחלט).
אז אתה צודק לגמרי בתיאורך את הדרך בה הדברים האלה פועלים, אבל נכון להזכיר גם את הריסון העצמי שביהמ"ש הפעיל לאורך שנים רבות, כשנמנע מלקבוע מסמרות והשאיר לגוף המותקף לתקן דברים.
מצד שני אתה יכול בזה בדיוק גם לראות את הבעיה, כאשר התוצאה היא למשל שינוי פקודות הפתיחה באש של צה"ל, כביכול ביוזמת הצבא עצמו, כאשר בפועל הדבר נכפה עליו גם אם לא באופן רשמי וממוסמך (ומכך נבנים השמאלנים לאחר מכן בבואם לטעון שבג"צ לא פסק וכו').
מכאן יש כמה אפשרויות.
אפשר לטעון שבג"צ לא בסדר בגישתו זו, מאחר והיא גורמת לגורמים לשנות מדיניות שלא על-פי דין (שהרי לא יוצא פסק דין שמחייב אותו לעשות זאת).
אפשר לטעון שהגורם הנעתר לא בסדר, שכן בכוחו לסרב לשכנועי ביהמ"ש ולהכריז שהוא פועל כדת וכדין ושימשיך לעשות כן, אא"כ ביהמ"ש יאסור זאת עליו. הבעיה מבחינה זו, תימצא בפרקליטות דווקא. לא בגורם הנעתר וגם לא בבית המשפט.
אם תבחן למשל את פועלה של איילת שקד כשרת משפטים, אתה תראה שהיא ניסתה לפתור את הבעיה בדיוק בדרך הזאת. באמצעות שינוי הכללים שמאפשרים לביהמ"ש לנקוט בדרך עקלקלה זו כלפי הגופים הנעתרים. בחלק מהמקרים היא הצליחה (למשל בהקמת ערכאת שיפוט חדשה לחלוטין שמאיינת את כוחו של בג"צ בדברים מסוימים ואנטי-דמוקרטיים). בדברים אחרים הצליחה פחות. אבל היא לפחות הלכה על הכיוון הנכון. הרפורמה המשפטית שבאה מאוחר יותר, ניסתה גם היא לשנות והצליחה בדרכה שלה, בכל אופן בהשגת מטרותיה. אולם היא בחרה בדרך בה השינוי האמיתי בפועל יתברר ויתבהר רק מאוחר יותר. הרבה יותר מאוחר למעשה ולא לפני שייעשו צעדים נוספים במסגרת רפורמה נוספת (או שלב ב' של הרפורמה אם תרצה), דבר שלבטח יקים שוב את קול המחאה שינצל את האירוע במסגרת נסיונותיו להפלת הממשלה הנבחרת.