מה שמזעזע באמת בכתבה
היא תגובת הגברים. הוא רוצה ילדים, אבל ברור לו שהיא תתעסק איתם. השני רוצה עוד ילדים, אבל הוא לא יחשוב שאולי בשביל זה הוא צריך לשנות משהו בהתנהגות שלו או בדפוסי החשיבה שלו, והאמת- הם צודקים, כי הנשים שאיתם מאפשרות להם להמשיך ולחשוב ככה, לפחות אלה שיש להן ילדים. אגב, הכתבה הזו מיד הזכירה לי חברה שלי, שמעולם לא רצתה ילדים ואף עמדה על שלה תקופה מסויימת. בסופו של דבר היא נכנעה ללחציו ויש להם ילד אחד. היא לא מוכנה לחשוב על שני אבל: בשנים הראשונות היא הייתה בבית בארבע או בצהריים והוציאה את הילד מהגן. בשנים האחרונות, הם בכלל בחו"ל כי הוא עושה שם קריירה וכסף ולה בכלל אין רישיון עבודה. אז נכון שהיא מנצלת את הזמן לעשות כל מיני דברים שמעניינים אותה, אבל מה עם עצמאות כלכלית, למשל? או אפילו סתם ההזדמנות לקדם את עניינייך שהם לא פחות חשובים משלו? ובכל זאת- ברור לי שנשים מאפשרות את זה, כי הן לא רוצות שמטפלת תגדל את הילד. אני מתחברת לאלה שלא רוצות לתת למטפלת לגדל את הילדים, מה שאני פחות מתחברת אליו הוא הקבלה האבסולוטית שלהן את הגברים שחיים איתם , ונדמה לי שזו אחת הסיבות העיקריות לגירושין- שנמאס להן, לנו הנשים מהחלוקה הכל כך מובנת מאליה הזו. אני יודעת שיש פה מספיק נשים שהן נגד נישואין וזוגיות ובכל זאת אני מרשה לעצמי לומר שאולי מודעות לסיטואציה הזו מראש תאפשר לזוגיות להיות מודעת יותר ומראש להגיע להסכמים מסויימים בין בני זוג.
