מס' שאלות לבקיאים בדקדוק המסורה

[roijj]

מס' שאלות לבקיאים בדקדוק המסורה

שלום רב,
מס' שאלות לבקיאים בדקדוק המסורה (טעמי המקרא, ניקוד המסורה וכד') בעם ישראל:
1) לשם מה הציבו חכמי המסורה את ניקוד התלשא דווקא בראש המילה אף אם אין ההטעמה שם? מה השימוש אם כן? אותה שאלה גם בנוגע לתרסא, זקרא וסגולתא ששלושתם תמיד בסוף המילה, גם אם ההטעמה אינה שם?

2) האות צד"י - האם מקובל על דעת חוקרי המסורה (בפרט הפונטיקה) שהגייתה הנכונה של האות צד"י הינה כפי שמקובל בעדות המזרח (בפרט תוניס-ג'רבא ודומיהם) כלומר קרובה יותר לאות סמ"ך או שמא יש חילוקי דעות בדבר? (הראיות שניתנו הן בעיקר בקשר שבין האות צד"י למקבילתה בערבית שנהגית כאות סמ"ך)

3) בתפילת שמונה עשרה אנו אומרים "הטוב כי לא כלו רחמיך, המרחם כי לא תמו חסדיך" כאשר מקובל שהמילה כלו נהגית במלרע והמילה תמו במלעיל. בידוע הוא שהגיית מלעיל מעידה על לשון עבר ועל כן היינו מצפים או ששתי התיבות יאמרו בלשון עבר או במידה ומשמעותם הם לשון עתיד (קרי: שלעולם לא יכלו ולא יתמו החסדים) - היינו מצפים שנהגה את שתיהן במלרע. על שום מה החילוק?

4) בפרשת פנחס נאמר "לשלה משפחת השלני...לפווה משפחת הפוני".
הייתי שמח לדעת מה מקור תוספת האות נו"ן דווקא לשמות משפחה המיוחסות לשם עצם המסתיים באות ה"א. האם זו תופעה מוכרת בדקדוק המסורה והאם יש משמעות דווקא לאות נו"ן כייחוס משפחתי?


אשמח לקבל מקורות או מחקרים אשר דנים בנושאים הללו.

 

[איתי שלר]

,תשובות חלקיות:

2. כך אכן מקובל. צ' בוטאה כסמ"ך נחצית כמו הצ' הערבית.
3. ההבדל נובע מהגזרה השונה, שורש כל"י מגזרת ל"י (כמו: שתו, בנו, ראו - המלרעיות), לעומת שורש תמ"ם מגזרת הכפולים (כמו: סַבּוּ, נַדּוּ המלעיליות).
4. תוספת הנו"ן היא להשלמת המשקל החסר. אף בעברית בת ימינו אנחנו רגילים להוסיפה במקרים מסוימים: ידני, מלוכני.

 

[roijj]

תודה רבה על הדברים. ואולם..

2) ממחקר קטן שביצעתי, דווקא מתברר שהדעות חלוקות. למשל במחקר הזה:
https://repository.yu.edu/bitstream..._Semitic_Languages.pdf?sequence=1&isAllowed=y
אאל"ט ניתן לראות את שני הצדדים ואת העובדה שביטוי צ' כקרובה לס' אינו מן ההכרח ע"פ המסורת.
3) ועדיין, האם הגזרה גוברת על הזמן? יש מקור לכך בין חכמי המסורה שמאחר ומדובר על גזרת נל"י (למשל) ההגייה מלרעית אפילו אם משמעות המילה היא בלשון עבר? (נתעלם לצורך העניין מן המפרשים שדרשו שהמשמעות היא גם כלפי העתיד או כלים בהווה, בכל רגע ורגע וכד').
4) זה ברור, השאלה היא למה דווקא האות נו"ן מופיעה בהטיית שייכות כאשר ה"א בסוף המילה ולא אות אחרת?

 

[איתי שלר]

תשובה:

2. ככל הידוע לי הדעה המקובלת היא שבעברית של המסורה (שעליה שאלת) צ' מומשה כסמ"ך נחצית. מובן שבתקופות שונות ומקומות שונים היא מומשה באופנים שונים (הרי אנחנו הוגים [t͡s] וזו לא המצאה מודרנית של המשכילים או הציונים).
3. אין כזה דבר "הגזרה גוברת על הזמן". מיקום ההטעמה אינו מאפיין של הזמן, אלא של זמן-גוף-גזרה. בגזרות מסוימות עבר הוא מלעיל, בגזרות אחרות עבר הוא מלרע.
4. לגבי השאלה הדיאכרונית, מדוע דווקא נ' הפכה למשלימת משקל אי אז, איני זוכר כרגע. תחפש בגוגל Hebrew nunation ואולי תמצא, ואם כן, תוסיף לשרשור שכולנו נדע.

 

[חוכך בדעתו 2]

העברתי את השאלה לגיסי שהוא בר הכי בענייני מסורה, והוא כתב לי

את התשובה הזו:

^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^
מו"ר פרופ' דותן מכנה את הטעמים האלה: טעמים פרו סטטיים, כי בעלי הטעמים הציבו אותם מחוץ למילה. ואכן, יש עמי ארצות המתעקשים לקרוא את המילים האלה בהטעמת המקום המסומן, והדבר גורם תמיד לוויכוחים מיותרים (או לצחוק). דוגמה מובהקת: שָׁטוּ֩ הָעָ֨ם וְלָקְט֜וּ וְטָחֲנ֣וּ בָרֵחַ֗יִם א֤וֹ דָכוּ֙ בַּמְּדֹכָ֔ה (במד' יא ח). את כל הקוראים את הפועל שָׁטוּ֩ במלרע אני מכנה "הם השתטו ולא שָׁטוּ֩".

אם תעיין בפירוש ראב"ע על השמות שהזכרת, תמצא תשובות על כל שאלותיך.

למשל: ראב"ע במדבר כו יב: הַיָּמִינִ֑י - אל תבקש דקדוק בשמות; וכן מן "פוה" "פוני" (להלן כג), ומן "לשפופם - השופמי" (להלן לט);

"לימנה משפחת הימנה" (להלן מד), ואיננו 'הימיני', כמו מן "בריעה - בריעי" (שם); ו"חגי" ו"שוני" (להלן טו) חסר יו"ד היחש;

או זה יו"ד היחש ושלהשם חסר, והוא הנכון.
^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^

 

[roijj]

רוב תודות, אף גם זאת..

לגבי עניין התלשא - פשיטא דדבריו נכוחים דעמי הארצות טועים לחשוב מיקום טעמים אלה למיקום נגינת המילה, וטעותם ודאי נובעת מכך שיתר הטעמים אכן מעידים על מיקום נגינתה, אולם השאלה בעינה עומדת - מה טרחו חכמי המסורה להציב דווקא ארבעת אלה במקומות לא להם?
&nbsp
לעניין משפחת הפוני וכד' - האי גופא: הקושיא שהצגתי היא על פירוש ראב"ע עצמו באמרו 'אל תבקש דקדוק בשמות', וכי למה לא? תורה היא וללמדה אנו צריכים ובפרט על משקלים שמות המשפחה והטיותיהן בשייכות. שמא יש בידינו מחכמי המסורה שקדמו לראב"ע (רס"ג, בן אשר ובן נפתלי, מנחם בן סרוק, דונש וכו') התייחסות להטיות אלה ולהגיון שבהם? זו השאלה. כמובן שכשאמצא זמן אעמיק חקר בכוחי אך עלה בדעתי להתייעץ במומחים תחילה.
&nbsp
ועם זאת, ברוך תהיה.