מעבירי טעמים

terroir

New member
מעבירי טעמים

לעיתים קרובות מגישים בארוחות עם הרבה מנות מנת-ביניים להעברת הטעמים בין המנות השונות. השגרתיים ביותר שראיתי הם סורבה של אשכוליות עם משהו, או סורבה אניס. למה דברים מסויימים נחשבים כמעבירי טעמים בין המנות, ודברים אחרים לא? איך בוחרים טעם שיהיה למנה שאמורה להיות מעבירת-טעמים לרענון החיך?
 

יניבניב

New member
אני בדרך כלל שוקל שני שיקולים

כשאני מגיש סורבה בין המנות: א. רעננות - ולכן יש לי נטייה לבחור בסורבטים לימוניים, או עשבוניים, גם סורבה של חלב שקדים ומלון, סורבה מנדרינות וסורבה מקל וניל נפוצים אצלי בקטגוריה הזו. ב. טעם עדין כדי שיוכל לחצוץ ולרענן את החיך ולא להעמיס עליו ולכן לא אגיש סורבה שוקולד או פסיפלורה. ובכלל כל מהותו הפירותית של הסורבה היא מהות רעננה, וממילא הוא מנקה ומרענן בין מנות, מה שגלידה או קרם לא יעשו. גם חלל הזמן שהוא יוצר בין המנות מוסיף עוד מימד של התנקות וחציצה.
 

B r u l e

New member
אני חושב שהסוד הוא

בחמיצות של הסורבה. הוא ממוסס ומנקה את שאריות הטעם מהלשון ומגרה יצירת רוק מוגברת שתורמת לתחושה "נקייה" ורעננה יותר. פעם הייתי במסעדה ונתנו לי בתור מנת ביניים מקצפת של שמפניה שהיתה לא מעניינת בזכות עצמה וגם לא עשתה את תפקידה בתור מנת ביניים מרעננת. אגב, אכלתי פעם סורבה לימון עם ג'ינג'ר שהיה מצוייןב תור מנת ביניים.
 

terroir

New member
ההגדרה עצמה מעניינת

ובטח היא בסיס טוב לתשובה, אם נצליח להגיע לתשובה בדיון הזה. אבל אתה חושב שסורבה חמוץ יהיה טוב גם להעביר טעמים אחרי מנת סביצ'ה (גם היא חמוצה)?
 

B r u l e

New member
לא, אני באופן כללי

לא רואה מנת ביניים כהכרח. הייתי אומר שבארוחה המבוססת על דגים או גבינות אין צורך, ומים טובים יעשו את העבודה.
 

terroir

New member
מלון ווניל

הם דווקא טעמים משתלטים. לא כל מזון משתלב עם הניחוח המתוק של הוניל, ולא עם המתיקות הדבשית של המלון הצהוב או הטעם התרופתי של המלון הירוק. התשובה שאני מחפש לדיון איננה רשימה של מתכונים שאתה מחשיב כמנצחים, והמנה איננה חייבת להיות סורבה, אלא יותר הבנה של איך אתה בוחר את הטעם הנכון למנת הביניים. סתם ככה מתוך רשימת המתכונים שיש לך? תוך התחשבות במנה שיש לפניה ואחריה? ואם יש התחשבות כזו, מה אתה מביא בחשבון כדי לעשות את שילוב הטעמים?
 

יניבניב

New member
יש כאן בלבול מסויים

מנת ביניים אינה מנה ה"חוצצת" ו"מנקה" בין טעמים. מנת ביניים היא מנה ככל מנה, כש"כובד" המנות מטפס בסדר עולה ממנה ראשונה קלילה יותר לעבר מנת ביניים קצת יותר כבדה ועד למנה העיקרית. במטבח הקלאסי היה מקובל שמנה ראשונה היא קרה ומנת הביניים חמה, אני איני מקפיד על כך, אבל לא אגיש מנת ביניים של קרפצ'יו אחרי מנה ראשונה של כבד אווז, כי יש כאו ירידה מבחינת העוצמה והפרת הסדר והאיזון הנכון של הארוחה. כך שההגדרה "מנת ביניים" בהקשר זה היא מוטעית. "מרענן חיך" יבוא אחרי מנת הביניים לפני המנה העיקרית, ולמען האמת איני שוקל בבחירת המרענן את המנות שלפניו ולאחריו אלא את יכולת הריענון שלו בלבד. אבל אני כן שוקל את התאמתו לקונספט ולרוח הכללית של הארוחה, זה בעיניי יותר משמעותי, לדוגמא לארוחה באוירה קייצית לא אצרף מרענן חורפי וכו'.. אצלי המרענן הוא כמעט תמיד סורבה קליל בשל יכולת הרענון המנצחת שלו כמו הללו שציינתי לעיל.
 

terroir

New member
אני מתכוון בדיון למרענני חיך

אם זה מבהיר את הכוונה יותר טוב.
 
מהו טעם?

כדי לענות היטב על השאלות הללו צריך להגדיר טעם (מה הוא גורם לסועד, איך הוא משתלב בארומה, מה הוא עושה לטעמים אחרים ובעיקר ל-after tastes, ועוד ועוד), וזה כבר נושא לדיון נפרד. אני משתמש במנות ביניים גם בארוחות שאינן מרובות-מנות במטרה לגשר בין מנות בעלות אופי שונה, ולאו דוקא בסורבה. הבחירה במנת הביניים מושפעת בעיקר מאופיה של המנה הקודמת, ובמידה פחותה יותר מזה של המנה הבאה. לדוגמא: מנה הכוללת מרכיבים חריפים או פיקנטיים, אשר למעשה צורבים את קצות העצבים בלשון ומטמיעים טעמים אחרים ע"י פיזורם בחיך ו"דחיפתם" כארומה. לפני הגשת המנה הבאה מן הראוי להרגיע את החיך (לעמעם את שרידי הפיקנטיות) מחד גיסא, ולעוררו (מההשפעה המאלחשת של הצריבה) מאידך גיסא. במקרה זה הדוגמאות שהבאת (סורבה אשכוליות וסורבה אניס) אינן מתאימות: החומצות שבהדרים והפיקנטיות של האניס "ימשכו" את תכונות הטעם של המנה הקודמת הלאה, במקום לשכך אותם. מה כן? סורבה וניל (הוניל ישתלט וירגיע, הקור יעורר), מרק צונן של ירקות או פירות לא חומציים, וכד'. לעתים, כאשר המנה היא ניטראלית יחסית (מה שנוהגים לכנות "מעודן", ללא טעמים מודגשים), תשמש מנת הביניים דוקא כהכנה למנה הבאה. למשל, אם הארוחה כוללת מנת מרק עדין של ירקות שורש שאחריה מוגשת מנת דג בנוסח קריאולי, ניתן למנוע "קפיצה" גדולה מדי בין טעמי המנות ע"י הגשת מנת ביניים שתכין את החיך לבאות, כמו סלט פירות קטנטן ברוטב על בסיס סוכר ופלפלת. אותו עקרון משמש אותי גם כדי "לפתוח" את החיך לפני הגשת מנה מעודנת, בפרט אם זו מנה מתוקה. שימוש במנת ביניים פיקנטית יגרום להעצמת טעמים אחרים, וכך אם אין ברצוני לשלב מרכיב חריף במנה מתוקה אוכל להגיש מנה פיקנטית לפניה ולהשיג אפקט דומה. אגב, לא רק טעמה של מנת הביניים חשוב, אלא גם המרקם. בדר"כ אנו שואפים "לשטוף" את החיך כדי להעביר טעמים קודמים, לרענן אותו ולהכין אותו לטעמים הבאים. כדי להבטיח "שטיפה" על מנת הביניים להיות ברובה נוזלית או קרמית (או וריאציה קפואה או ג'לטינית של נוזל או קרם). זה לא חייב להיות סורבה או מרק, אבל זה חייב שלא להיות "כבד". כך, למשל, אני מגיש מדי פעם כמנת ביניים המבוססות על מחית (פירה) של פירות או ירקות במרקם קרמי, או מקפא על בסיס ציר כלשהו, או מקצפת וכד'.
 

genoise

New member
מסכים אך מסתייג

אני מסכים עם מה שאומר השף הלבוש. אבל יש לי הרהור כפירה אחד (ייתכן שהוא נובע רק ממני עצמי למרות שאני לא בטוח. לכן אני מביא אותו כאן): לדעתי, יש טעמים שאי אפשר להשתמש בהם בין שתי מנות, זה מכיוון שהם נושאים אופי של "מסיים ארוחה" ולא של מרענן חיך. וניל נכנס מבחינתי לקטגוריה הזו. סורבה וניל הוא הדוגמא אולי הכי קיצונית לשימוש בעייתי בטעם הזה כמרענן חיך. אני בכלל לא רואה בסורבה כזה מרענן חיך אלא קינוח בפני עצמו. אכילה של סירופ סוכר ומים, בארומת וניל דומיננטית, ולו גם בכמות קטנה - יש בה משהו ש"סוגר" ארוחה. הסורבה הזה, כמו קוביית שוקולד, לא יעורר בי רצון לאכול משהו אחריו. להפך - אני משוכנע שתתעורר בי תחושה של שובע (גם אם זמנית). זה לא שאי אפשר להכין מרענן חיך ממרכיבים שעשויים לשמש גם לקינוחים (כמו האניס שהזכרתם). אבל לדעתי, יש איזשהו גבול שיכול להוציא מרענן-חיך מהקשרו ולתקוע רצף של ארוחת גורמה טובה. קשה לי להגדיר מהו הגבול במדוייק. אני מדבר מתחושות בטן.
 
אתה לא היחיד ../images/Emo9.gif

סורבה וניל הוא אחד הלהיטים החזקים אצלנו, אבל אני אישית לא מסוגל לאכול אחריו מנה עיקרית... נחמד לגלות שאני לא היחיד עם הסריטה הזו
 

kaya11

New member
שוב אני מביאה דוגמא מעולם הסושי....

הג'ינג'ר הכבוש שמקבלים בסושי באר לא נועד ע"מ לתבל את הסויה (שזו טעות נפוצה במערב). התפקיד המסורתי שלו הוא לרענן בלטות הטעם בין טעימה אחת לבאה אחריה... שלא יתפספס אף אחד מהטעמים המאד מעודנים שיש בסושי היפני המסורתי (לא קליפורניה רול ובטח שלא ספייסי טונה). למה היפנים בחרו דוקא בזה כמרענן הפה שלהם? לא ממש יודעת... מה שכן ברור לי זה שזה עובד למרות הטעם החמוץ חריף מתוק שיש לג'ינג'ר... בג'ינג'ר יש משהו שנותן תחושת רעננות וניקיון בפה באופן כללי שמעבירה באופן מוחלט את הטעם של המנה הקודמת ולא משתלטת על בלוטת הטעם לקראת המנה הבאה... זה נראה לי מה שצריך לחפש בכל מנת ביניים טובה.
 

terroir

New member
זו דוגמא מצויינת

יהיה נכון להגיד שהג'ינג'ר מצליח למלא את התפקיד הזה בגלל שהטעמים שלו (חריף ולימוני ביחד) הם כאלה שלא מופיעים באף אחת מהמנות בארוחת סושי?
 
אכן דוגמא מצוינת --- ופשוטה...

הטעמים הדומיננטיים של הג'ינג'ר הכבוש הם חמיצות וחריפות. שילוב הטעמים הנ"ל עשוי להופיע במנת סושי (למשל אושינקו מאקי), כך שלא זו הסיבה לבחירתו כמרענן חיך. חמיצות היא טעם "מושך", דהיינו טעם שמכסה טעמים עדינים אשר באים עימו ומדגיש גווני טעם אחרים, עדינים יותר, אשר באים אחריו. במילים אחרות, ה-after taste של חמיצות הוא הטעם של הביס הבא, מודגש. חריפות היא לא בדיוק טעם, אלא צריבה של קצות עצבים. תוצאת הצריבה הזו מתחלקת לשניים: ברגע הצריבה, תחושת הצריבה משתלטת ומכסה על כל טעם אחר (משערים שהמוח "מוחק" את זכר הטעמים שקדמו לצריבה, או לפחות מקהה אותם). אחרי כן, מעין after-taste לצריבה, היא "דוחפת" את הטעמים האחרים לקדמת הבמה - מין אפקט "פוסט טראומה" שמגביר את הרגישות לטעמים. זו גם הסיבה שבסושי יפני כהלכתו יש רק טיפונת ווסאבי בתוך המנה עצמה (הסושי שף כולל אותה בהכנת המנה) כדי להעצים את הטעמים העדינים של המנה, במקום תלולית ווסאבי בצלחת כמקובל במערב. מן האמור לעיל עולה שהחמיצות והחריפות עובדים שניהם באותו כיוון: "שטיפת" הטעמים הקיימים בפה והעצמת הטעמים של הביס הבא. אגב, לא רק היפנים אימצו את רעיון ה"חמוץ-חריף" כמרענן חיך: גם הסינים, ההודים והערבים משתמשים בירקות כבושים בטעמי חמוץ-חריף בין המנות (מה שאנחנו קוראים "חמוצים", ואוכלים ביחד עם המנה עצמה...), ומן הסתם גם תרבויות אחרות שאיני מכיר.
 
אני רוצה להרחיב מעט את הנושא

ולדבר על מעבירי (וגם מאחדי ומגשרי) טעמים בתוך המנה עצמה. 2 דוגמאות קופצות לי מיד לראש: רוטב צ'ימיצ'ורי שהולכים עם אסאדו, כאשר הבשר עצמו עשוי ללא תבלינים. אין ספק שהטעם החמצמץ והעוקצני של הצ'ימיצ'ורי מדגיש את טעמו המשובח של הבשר. מצד שני, בקינוחים רבים אני נוהג להשתמש בחומר גלם נייטרלי יחסית כמגשר ומפשר בין טעמים. לדוגמא: מוס מסקרפונה מתובל בעדינות ומומתק רק כדי למנוע תפלות ומקשר נפלא בין תחתית שוקולד לבין רוטב מצומצם של פירות יער חמצמצים, למשל.
 

asafyigal

New member
מעבירי טעמים ??

האמת היא שאני לא כל כך מבין את המושג הזה ואני אשמח אם מישהו יוכל לתת הספר קצת יותר ברור לבעיה שמתוארת. לא זכור לי שעשיתי אי פעם מנה שרציתי שהטעם שלה יעבור, ולכן לא ברור לי המושג הזה. אני יכול להבין אותו בהקשר של סושי שהפרש הזמן במהלך האכילה קצר מאד ולכן הטעמים נשארים אבל אני לא רואה סיבה להעביר בבישול קלאסי.אם לוקח לי להכין מנה, נניח פילה בקר, רוטב ותוספת. כ 10 דקות (לפעמים יותר ולפעמים פחות) אני לא מתאר לעצמי שהאוכלים ירגישו את טעם כבד האווז במשך הזמן הזה (אלא אם הם לא בולעים). כשמדברים על מעבירי טעם הדבר היחיד שעולה במוחי הוא מיים. לעומת זאת אני כן משתמש (ודי הרבה) במנות ביניים שנועדו, לפחות לפי ההבנה שלי, לאפשר ארוחה "זורמת" יותר עם הפרשי זמן נכונים יותר בין המנות. עבורי מנת ביניים היא מנה שלא מחייבת את נוכחותי ליד השולחן ואני מנצל אותן על מנת לאפשר לי מרווח זמן בין המנות. אני אישית לא אוהב סורבטים באמצע הארוחה (טעם אישי ). מנת ביניים צריכה לענות על הקריטריונים הבאים (לפחות עבורי) 1. אפשר להכין אותה מראש - ובתקווה לסדר להגשה מראש 2. תכולת נוזלים גבוהה - סלט קטן, מרק, וכו - לא לחם לא בשר. 3. טעם לא דומיננטי.
 

terroir

New member
בארוחה "רגילה" זה באמת לא נחוץ

אבל בארוחה שהמנה העיקרית נחלקת בה לשתי מנות קטנות (בגלל זה יצא למטבח הצרפתי המוניטין של מנות מיניאטוריות), זה לפעמים חיוני, תלוי במנות. דוגמא מארוחה שהוגשה לי במסעדה: המנה העיקרית הראשונה היתה של דג ברוטב בטעם דגי חזק יחסית, והמנה שאחריה היתה של כבש, בשר עם טעם חזק, אבל הרוטב והתוספת היו מאוד עדינים. מנת-הביניים היתה הכרחית כדי לא להגיע למנת הכבש עם טעמים של דג. דווקא בגלל שהשף רצה שטעמי הדג יורגשו במנת הדג, וטעמי הכבש יורגשו במנת הכבש. אבל לא רצה שהם יורגשו ביחד.
 

asafyigal

New member
כמה זמן הפרש היה בין המנות ?

יכול להיות שהתשובה שלך תהיה שאנחנו כנראה הולכים למסעדות הלא נכונות אבל הפעמים היחידות שהגישו לנו מנת ביניים במסעדה היו כשלקחנו את "ארוחת הטעימות" במסעדה. זה אף פעם לא היה משהו מתוכנן על ידינו (לא הזמננו את זה ולא היתה לנו אפשרות לבחור) וגם הרושם שאני קיבלתי הוא שכל הסועדים מקבלים את אותן מנות ביניים, ללא קשר למה שהם אכלו במנות הראשונות והעיקריות. אני מנסה להבין ברצינות מה הרעיון מאחורי "מרענן חיך" ולמה שאני ארצה להעביר טעם של מהה שעבדתי עליה כל כך הרבה זמן.
 

terroir

New member
כי מתי שהוא היא נגמרת

וכאשר מדובר על מאכלים עם טעם "ארוך", לפעמים רוצים להעביר אותם לפני שמגיעה המנה הבאה.
 
למעלה