פרק שני - כהודעה
פרק 2 טלפון צילצל במשרדו של יהודה אמיר. משרדו היה משרד-שרד טיפוסי: דגל המדינה תקוע בתוך נדן דגלים הצמוד לחלון האחורי, כאשר מלפניו שולחן עץ בעל מגירות ברזל. ארון גדול היה מונח מאחורי כסא המנהלים השחור, ועליו מדפי-פלסטיק עמוסים לעייפה בתיקים וניירות. על שולחן, מסך מחשב שטוח, ומקלדת, טלפון לבן וטלפון אדום מהבהב. יהודה נכנס בשעטה לחדר, כשאינו סוגר את הדלת מאחוריו ובהרמת רגל קלילה זרק גופו קדימה כדי להספיק לטלפון המצפצף. התנהגות זו לא היתה אופיינית ליהודה המאופק בדרך-כלל, אך בשבועות האחרונים, למדו חבריו לצפות להכל ממנו. הוא תלש את האפרכסת ממקומה ובמהירות, תוך שהוא מחזיק את מכנסיו הלא-מרוכסנים המתדלדלים על מתניו בידו השמאלית, הביא אותה אל אזנו. - "הלו?", פלט יהודה בזרירות. - "He surfaced.", ענה לו בקרירות קול מצרצר מהאזנייה. קול זה היה קולו של גדי, ראש שלוחת מרכז ארה"ב. - "איפה?", שאל יהודה לאחר כמה עשיריות השנייה בהן אסף את מחשבותיו. - "In the land of milk and honey.", ענה גדי והוסיף גיחוח סמוי. - "לקרוא ליוני וצביקה?", המשיך יהודה. - "כן. אני במשרד.", סיים גדי. יהודה הניח את השפורפרת, וחייך חיוך מרוצה. הוא רכס את מכנסיו ושלח ידו אל עבר אחד המדפים שעל הארון, שהורה "תפוח רקוב – Personality Files" (תיקי אישיות). יהודה אסף את כל המסמכים שהיו מונחים במדף, ויצא מהחדר במהרה. יהודה פעל כמעט בצורה אינסטינקטיבית, והרגיש שמזה זמן רב הוא מחכה לרגע בו ייגש לטפל בתיק של "תפוח רקוב". יהודה עשה דרכו במסדרון המחלקה עד שהגיע לדלת עליה היה כתוב באותיות זהב על רק חום: "Jonathan Yaakoby – Coordination" (יונתן יעקובי – תיאום). הוא נכנס מבלי לדפוק, ומצא את יונתן שקוע במסמך שהיה מונח על שולחנו. - "תפוח רקוב עלה.", אמר יהודה ועיניו נפתחו כדי לקלוט את תגובת עמיתו. - "...איפה?!", יונתן השיב בפליאה, לאחר שהרים ראשו מהמסמך. - "בארץ הקודש. בוא, יורדים עכשיו לגדי הוא מחכה.", יהודה כבר התחיל להסתובב לכוון היציאה, והוסיף "תשלח לצביקה מסר, תגיד שאנחנו בדרך, ושיגיע עם כל הידיעות הרלוונטיות!". את המשפט האחרון אמר יהודה כמעט בצעקה, בעודו יוצא מהחדר. יונתן עורר את המחשב על שולחנו מתרדמתו, ושלח מסר למחשבו של צביקה. הוא קיפץ ממושבו ותפס את הטלפון הסלולרי שלו בזמן שדילג אל היציאה. יונתן השלים בריצה את הפער בינו לבין ליהודה, והלך לידו הליכה מהירה. יהודה היה גדול במידת מה מיונתן, ונראה כאילו היה מהלך להנאתו בפארק, בעוד שיונתן נראה כאילו נאבק עם רגליו רק כדי להדביק אותו. השניים הגיעו אל סוף המסדרון וירדו במדרגות המובילות לקומה התחתונה. הם נכנסו לחדרו של גדי בקומה התחתונה והתיישבו במהרה בכסאות המקיפים את השולחן הגדול. גדי לא הניד ראשו לראות מי נכנס, אלא המשיך לבהות במסך המחשב, אשר הראה בו-זמנית דיווח חדשות ומסמך פתוח. לבסוף גדי עזב את המסך והסתכל לרגע על הנכנסים. לאחר מכן זרק שני עותקים ממסמך שהיה ברשותו, והשאיר עותק אחד לעצמו. גדי התחיל להקריא את כותרת המסמך: - "1. איתמר ווינברג, פרשיית 'תפוח רקוב', לשע' פעיל 'שלום עכשיו' במרכז התנועה בוואשינגטון, עלה בטלפון מס"פ ..ככה וככה... ואותר בסביבות העיר לוד. בשיחה לא נשמע דבר פרט למילים "שלום לך, אדני היקר"...". גדי קרא בקצב אחיד ומהיר למדי. - "הא!", גיחח יהודה, למשמע המשפט האחרון. "אני מת על הבחור הזה..." - "2.", המשיך גדי, "מס"פ מקבל.. ככה וככה... לאחר מכן עלה בכ-20 שיחות עוקבות למספרים המוכרים במאגרינו כחשודים בשימוש חברי תנועת 'שלום עכשיו'. 3. מס"פ מקבל עלה כחשוד כמשמש את 'רונית', איש הקשר של איתמר בש"ע, ומס"פ יוזם עלה כמס"פ ששימש בעבר את ווינברג. יש לציין כי שני המס"פים לא היו בשימוש בחצי-השנה האחרונה, מעת סיום פרשיית 'תפוח רקוב'." גדי סיים לקרוא, והרים את עיניו לראות את תגובת הישובים מולו. לאחר מכן פתח ואמר "נו, מסתבר שיש לו יותר תושייה משדמיינו. יהודה, אנחנו עדיין GO עם התכנית שלו?" - "בהחלט.", אמר יהודה, קצין הגיוס המנוסה. הוא ידע שמבצעים כאלה לא מתיישנים עם הזמן, אלא רק משתבחים. - "יפה. יוני, תודיע לג'יימס בCIA שאנחנו הולכים על זה ותערב גם את הרב, הוא יירצה לדעת אם אנחנו נצטרך את שירותיהם של השריפים. קדימה לעבוד, אני רוצה תשובה במהירות האפשרית. יהודה, תישאר כאן.", גדי אמר את דבריו במהירות צבאית, וסיים כשהוא שב ומסתכל על המסך המרצד. גדי המשיך את דבריו לאחר שיונתן יצא מהחדר: "יהודה, אתה יודע כמוני שאלי,", כוונתו היתה לאלי איתן, ראש נפת ארצות הברית במוסד, "מוכן לשרוף לנו את התחת על הווינברג הזה. הוא יושב לי על הווריד כבר שלושה שבועות.". יהודה יכול היה רק להשיב בהנהון עצבני. "זאת פריצת הדרך שחיכינו לה, לך על זה. ואני לא צריך להזכיר לך שהתקציב של המחלקה עומד על הפרק.". - "כן, אני מבין. רק שאין הרבה מה לעשות כרגע, הוא שם ואנחנו כאן.", אמר קצין הגיוס הוותיק בהחלטיות. - "חביבי, זה לא מעניין אותי. מצידי טוס עכשיו לארץ ותביא אותו. אני נותן לך תקציב בלתי-מוגבל. יאללה, לעבודה.", סיים גדי. יהודה לא אהב את נימת הדיבור של גדי, ויצא מהחדר בעצבנות ובצעד נמרץ כשהוא מחזיק את תמליל השיחה בידו. הוא חשב לעצמו "לחינם הבאתי את כל המסמכים הארורים.", וכשקיפץ במדרגות העולות לקומה העליונה בבניין הוא חשב "ועכשיו, בחזרה לארץ.". גדי הספון בחדרו המשיך לעקוב אחר דיווח החדשות של ערוץ NBC, ובמקביל לעבור על התיק המקוון של איתמר ווינברג. גדי ידע כי פרשיית "תפוח רקוב" העמידה באור שלילי, שייתכן ואף פגע בסיכוייו לקבל את המינוי הנכסף. עוד ידע כי מהירות ואיכות העבודה של מחלקתו תעמוד למבחן בפרשייה הנוכחית, כאשר הידיעה שהוא קרא זה עתה תגיע אל קוקודי ענף גיוס במפקדת המוסד. יחד עם זאת, סמך גדי על יכולותיו של יהודה, קצין הגיוס שלו, וידע כי מתפקד תחתיו אחד האנשים המוכשים ביותר בארגון, למרות שמעולם לא יגיד לו זאת בפניו. יהודה הכיר את הדרך לשדה התעופה של וואשינגטון מבניין השגרירות כמעט בע"פ, אך בכל זאת החליט לקחת מונית. הוא אסף את שארית חפציו מחדרו: מזוודה קטנה ובה בגדים, מסמכים וכלי-רחצה, שלח הודעה במחשב ליונתן וצביקה שיעדכנו אותו וישלחו לו ידיעות לנייד, הזמין מונית, ויצא מהבניין. היתה זו שעת ערב וצינת חודש אוקטובר היכתה ביהודה בפניו. יותר מכול הרגיש יהודה את הקור באפו, וכאשר חמימות המשרד חלפה, כל פניו של יהודה, שהתרגלו למזג האוויר הארצישראלי, התקשו והלבינו, פרט לאפו שהאדים. בעודו מחכה, הוא שיפשף את ידיו המכוסות ונשף לתוכן אדים מהבילים. המונית הגיעה כאשר היה שקוע בלהתבונן בנשימתו התלויה באוויר מולו. - "לשדה התעופה." אמר יהודה באנגלית רהוטה.
