מעוניין לשמוע עיצות להתמודדות ../images/Emo4.gif
נכנסתי לקשר עם מישהי לפני כמה חודשים.הימים-שבועות ראשונים היו מאוד טובים והיה ביננו חיבור מאוד טוב.לאחר מכן,באתי עם סינדרום ה"רוצה יותר מזה",היא רצתה שנשאר רק ידידים,והקשר די התמסמס מאליו.לאחר כמה שבועות של הפסקה,היא חידשה את הקשר לפני כשבוע,רצתה שאני אגיע אליה ואז בילינו שבת אחת מאוד טובה ביחד. בדיעבד, אני חושב שהיא פשוט רצתה לברוח מהמצב שבו היא הייתה ואני פשוט "הייתי" שם.אגב,אין לי שום בעיה עם זה,גם אם זה קצת פוגע באגו שלי. לאחר היום הזה בו התקרבנו מאוד,התברר לי שההורים שלה רוצים לאשפז אותה בכפייה עקב איומי(נסיון?לא שידוע לי....) התאבדות,ומאז (מיום ראשון) היא מאושפזת שם.ביקרתי אותה פעמיים,אבל לא נתנו לי להכנס(רק קרובי משפחה מדרגה ראשונה),אז רק השארתי לה כל מיני דברים שהיא ביקשה.אבל,אנחנו מדברים בטלפון כל יום.אתמול היא אמרה לי משהו שהבהיל אותי בטירוף.היא שאלה אותי:"אתה רוצה לגור ביחד?".ההסבר הוא פשוט-היא רוצה להשתקם,וטוב שכך,והיא רואה נגיד מישהו שיהיה איתה בקשר קרוב,ויכול לעזור לה,כמשהו שיכול לקדם את השיקום הזה.אמרתי לה שאני מרגיש שאני לא מוכן לקפיצת מדרגה כזו(היא כבר יודעת שאין לי נסיון רב עם נשים). עד השאלה הזו הייתי מאוד מודע ליכולת של מערכת יחסים ביננו להוריד אותי בחזרה למטה,ולכן דאגתי להפריד בין הרגשות ביננו וכל מה שקורה,לבין כל שאר החיים שלי שממשיכים כרגיל.מאז אותה שאלה זה קצת השתנה-לא יודע אם יש קשר ישיר אבל בתור עובדה נהייתי יותר עצבני ולחוץ,דבר שבא לביטוי בעבודה ולא רק.אני גם חושב עליה הרבה יותר מאז.אני חושב על זה שאני יושב בבית בשישי,ונח לי והיא נמצאת שם במין "בית סוהר" כזה,וכל מה שאני רוצה זה להיות איתה עכשיו. אז גם עלתה בי המחשבה שאולי זה כן משפיע עליי.כלומר,כמה שאני לא אהיה מודע לכך, אני בן אדם רגשני מאוד, וקשה לי לשים את אותם מחסומים/הפרדות שאולי היו דרושות כדי להתמודד טוב יותר עם מצבים כאלו,שאולי אנשים אחרים היו יכולים בקלות רבה יותר לשים לעצמם.זו גם הסיבה שאני נקשר ("מהר מדיי"?) לאנשים בצורה כל כך חזקה ועוצמתית. הסוגייה שעלתה אצלי בעקבות זה,שגרמה לי לכתוב על זה כאן קשורה לשאלת החברים שמורידים אותנו מול חברים שמעלים אותנו.כי פה זה הרבה יותר מורכב-מתי עובר הגבול בין לחשוב כל הזמן על עצמך,על טובתך,על מה שמתאים לך לבין הרצון לעזור,הרצון לתמוך,הרצון להיות חבר וידיד של אמת,בלי שום קשר למה ש"ייצא לך מזה".אני רוצה לעזור לה עכשיו! בלי קשר למה יקרה ביננו בעוד כך וכך זמן,או האם יש לקשר הזה עתיד או לא. בחיים שלי עד עכשיו לא חשבתי שתהיה מישהי שתציע לי הצעה כזו,ואני אסרב לה,ועכשיו שהיא נאמרה אני קצת אובד עיצות-מצד אחד אני באמת מרגיש לא מוכן ולא בשל לחיי זוגיות,ומרגיש שאני צריך להתנסות וללמוד עוד הרבה דברים לפני שאני ארגיש מוכן.מצד שני,אולי אני צריך פשוט לקפוץ אל המיים הקרים וללמוד תוך כדי ההתנסות עצמה.החיים קצרים,ומי יודע מתי זה עוד יכול לקרות. כן,אולי היא לא אשת חלומותיי,אבל אולי הגיע הזמן שלי לרדת משם,לרדת מהחלומים הורודים על אותה אחת שתכנס אל תוך עולמי בסערה ואנחנו נצעד ביחד מול כל העולם (כשהשקיעה מאחוריינו כדי להוסיף אוירה...
).לפעמים טוב לא להתפשר,אבל לפעמים חשוב שכן נדע להתפשר,ואני לא יודע האם המקרה הזה שייך לראשון או לשני.וגם,אני שוב חוזר-שאני לא בן אדם שהצעות כאלו יזרמו אליו בצורה רבה ומהירה,מתי שאני ארצה או ארגיש מוכן,אז... בינתיים הספקתי גם לדבר עם אמא שלה,לקבל כל מיני הבנות שלא היו לי לפני כן ולראות טוב יותר את נקודת מבטה.סיכמנו שבימים הקרובים אני לא אהיה בקשר טלפוני איתה,לתת לה קצת לשתף פעולה עם הצוות שמטפל בה כדי שהיא תצא משם כמה שיותר מהר.מצד אחד אני עושה את זה וממתין,מצד שני אני לא יודע כמה זמן אני יוכל להמתין,אני גם לא מחסידי הברנז'ה הרפואית הממסדית בארצנו אם אתם מבינים את כוונתי.האמא נראית לי אחת כזו-הרופאים מבינים ולכן צריך לתת להם את החופש פעולה לעשות מה שהם רואים לנכון.אני רואה את זה טיפה שונה-אני רואה כמה הם לא מבינים את רוח ונפש האדם,את הצורך בחופש ובעצמאות וכדומה.מצד שלישי,אין לי זכות(גם חוקית) להתערב בזה כי אני לא בן משפחה,ומצד רביעי(לא בילבלתי אתכם נכון...עם כל הצדדים האלו ) אני נקשרתי אליה ולא יכול לעזוב אותה ככה כפי שהיא בגלל שככה אומרים/מבקשים ממני או שככה חושבים יהיה לה טוב יותר,אני רוצה לעשות את הדבר הנכון,לא בשבילי,בשבילה! אני גם לא רוצה להרגיש שכאילו "ניצלתי" אותה,את מצבה, כדי לספק את הצרכים שלי,או הרצונות או החלומות שלי בחיים.רוצה שזה יבוא טבעי והדדי...אבל החיים זה לא תכנית כבקשתך בדר"כ.טוב,מרגיש שחוזר על עצמי,אז נעצור כאן.עכשיו,נשמע את דעתכם.וכן,אני יודע-אי אפשר להגיד לי מה לעשות,ובסופו של דבר ההחלטה שלי,ידה,ידה ידה...אבל בכל זאת תנסו לחשוב על זה מנקודת מבטכם כיצד הייתי מגיבים לזה(קשה,קשה...כמו שקשה לאחרים להבין את נקודת מבטי) או אם יש לכם עיצות או דברים אחרים שרוצים להגיד. תרגישו חופשי להגיד הכל!
נכנסתי לקשר עם מישהי לפני כמה חודשים.הימים-שבועות ראשונים היו מאוד טובים והיה ביננו חיבור מאוד טוב.לאחר מכן,באתי עם סינדרום ה"רוצה יותר מזה",היא רצתה שנשאר רק ידידים,והקשר די התמסמס מאליו.לאחר כמה שבועות של הפסקה,היא חידשה את הקשר לפני כשבוע,רצתה שאני אגיע אליה ואז בילינו שבת אחת מאוד טובה ביחד. בדיעבד, אני חושב שהיא פשוט רצתה לברוח מהמצב שבו היא הייתה ואני פשוט "הייתי" שם.אגב,אין לי שום בעיה עם זה,גם אם זה קצת פוגע באגו שלי. לאחר היום הזה בו התקרבנו מאוד,התברר לי שההורים שלה רוצים לאשפז אותה בכפייה עקב איומי(נסיון?לא שידוע לי....) התאבדות,ומאז (מיום ראשון) היא מאושפזת שם.ביקרתי אותה פעמיים,אבל לא נתנו לי להכנס(רק קרובי משפחה מדרגה ראשונה),אז רק השארתי לה כל מיני דברים שהיא ביקשה.אבל,אנחנו מדברים בטלפון כל יום.אתמול היא אמרה לי משהו שהבהיל אותי בטירוף.היא שאלה אותי:"אתה רוצה לגור ביחד?".ההסבר הוא פשוט-היא רוצה להשתקם,וטוב שכך,והיא רואה נגיד מישהו שיהיה איתה בקשר קרוב,ויכול לעזור לה,כמשהו שיכול לקדם את השיקום הזה.אמרתי לה שאני מרגיש שאני לא מוכן לקפיצת מדרגה כזו(היא כבר יודעת שאין לי נסיון רב עם נשים). עד השאלה הזו הייתי מאוד מודע ליכולת של מערכת יחסים ביננו להוריד אותי בחזרה למטה,ולכן דאגתי להפריד בין הרגשות ביננו וכל מה שקורה,לבין כל שאר החיים שלי שממשיכים כרגיל.מאז אותה שאלה זה קצת השתנה-לא יודע אם יש קשר ישיר אבל בתור עובדה נהייתי יותר עצבני ולחוץ,דבר שבא לביטוי בעבודה ולא רק.אני גם חושב עליה הרבה יותר מאז.אני חושב על זה שאני יושב בבית בשישי,ונח לי והיא נמצאת שם במין "בית סוהר" כזה,וכל מה שאני רוצה זה להיות איתה עכשיו. אז גם עלתה בי המחשבה שאולי זה כן משפיע עליי.כלומר,כמה שאני לא אהיה מודע לכך, אני בן אדם רגשני מאוד, וקשה לי לשים את אותם מחסומים/הפרדות שאולי היו דרושות כדי להתמודד טוב יותר עם מצבים כאלו,שאולי אנשים אחרים היו יכולים בקלות רבה יותר לשים לעצמם.זו גם הסיבה שאני נקשר ("מהר מדיי"?) לאנשים בצורה כל כך חזקה ועוצמתית. הסוגייה שעלתה אצלי בעקבות זה,שגרמה לי לכתוב על זה כאן קשורה לשאלת החברים שמורידים אותנו מול חברים שמעלים אותנו.כי פה זה הרבה יותר מורכב-מתי עובר הגבול בין לחשוב כל הזמן על עצמך,על טובתך,על מה שמתאים לך לבין הרצון לעזור,הרצון לתמוך,הרצון להיות חבר וידיד של אמת,בלי שום קשר למה ש"ייצא לך מזה".אני רוצה לעזור לה עכשיו! בלי קשר למה יקרה ביננו בעוד כך וכך זמן,או האם יש לקשר הזה עתיד או לא. בחיים שלי עד עכשיו לא חשבתי שתהיה מישהי שתציע לי הצעה כזו,ואני אסרב לה,ועכשיו שהיא נאמרה אני קצת אובד עיצות-מצד אחד אני באמת מרגיש לא מוכן ולא בשל לחיי זוגיות,ומרגיש שאני צריך להתנסות וללמוד עוד הרבה דברים לפני שאני ארגיש מוכן.מצד שני,אולי אני צריך פשוט לקפוץ אל המיים הקרים וללמוד תוך כדי ההתנסות עצמה.החיים קצרים,ומי יודע מתי זה עוד יכול לקרות. כן,אולי היא לא אשת חלומותיי,אבל אולי הגיע הזמן שלי לרדת משם,לרדת מהחלומים הורודים על אותה אחת שתכנס אל תוך עולמי בסערה ואנחנו נצעד ביחד מול כל העולם (כשהשקיעה מאחוריינו כדי להוסיף אוירה...
