מעורבות, התערבות וקבלת החלטות

[Diana M]

מעורבות, התערבות וקבלת החלטות

היי לכל שותפי לפורום אני חשה כי למרות היות הפורום צעיר מאוד, כבר התגבשה כאן קבוצה של אנשים שתורמים ונתרמים אחד מהשני. הורים ואנשי מקצוע כאחד. ממקום זה אני רוצה לעלות לדיון את הנושא הבא: מה לדעתכם האוטונומיה של הורים בכל הקשור לקבלת החלטות חינוכיות, טיפוליות, כולל בחירת מסגרת לימודים עבור ילדם, לעומת האוטונומיה של "המערכת" , והאם יש בכלל למערכת אוטנומיה?

 

[oritush5]

חדשה כאן, אבל כבר מביעה דעות ../images/Emo124.gif

אני מורה בכיתת לקויי למידה (מקדמת) בבית ספר רגיל. לעניות דעתי ונסיוני, האוטונומיה מבחינה פורמלית וחוקית כמובן נתונה ביד ההורים. הם אלו שמחליטים בסופו של דבר האם להעניק לילדם טיפולים כאלו ואחרים, ובוחרים מתוך ההמלצות את מסגרת הלימודים. אבל, אחריות גדולה מאד מוטלת עלינו, אנשי הצוות החינוכי והטיפולי לספק להורים את מלוא האינפורמציה על כל צדדיה, באופן אובייקטיבי, על מנת שיוכלו לעשות את שיקול הדעת הנכון. אני מצאתי, שכאשר מנסים להכתיב להורים כיצד לפעול, הם נרתעים, זה גורם להם לעיתים קרובות לתחושה כאילו למורה יש נגיעות ביחס להחלטות (קשה לו להתמודד עם הילד, ולכן ממליץ על ריטלין, רוצה לחסוך לעצמו עבודה ולכן ממליץ על אבחון ועוד כהנה וכהנה) אבל כאשר האינפורמציה מוגשת באופן ענייני, על כל היבטיה, ההחלטה קלה יותר. כמובן שכאשר הורים שואלים אותי לדעתי, אינני מהססת להביע אותה, ולהמליץ על מה שנראה בעייני הטוב ביותר עבור ילדם. שבת שלום, אוריתוש

 

[דליה.ד]

אצלי זה יותר מסובך

מכיון שאני עובדת, זו השנה החמישית (!), עם ילדים רב בעייתיים שהטיפול בהם אינו רק הוראה בלבד, אלא טיפול יומיומי הלוקח בחשבון את כל האספקטים הבסיסיים (החלפה, האכלה, רחצה וכו´). נכון, אני אמנם המורה והמחנכת אבל אני טופחתי באסכולה הקיבוצית, בה כולם שותפים ולוקחים חלק פעיל במגוון הטיפולים ולא רק מה שהתפקיד שלי אומר.... וזה דיי דופק אותי. כי אני הולכת לישון בלילה עם הילדים וקמה איתם בבוקר...וההורים שלהם...ובכן "נפלה לי" קבוצת הורים קשים במיוחד. לא מפרגנים, לא מפנימים, לא חיים במציאות (עד כדי כך שאחת האמהות לילדה cp קקאודריפלגיה, פיגור בינוני נמוך, עיוורת ולקויית תקשורת אמרה לי: "למה כתבת את הדו"ח הזה, היא לא תוכל להתגייס לצבא".....!). לפי דעתי, במקרה הזה ההורים יותר פגועים מהילדים, כי בכיתה אנחנו עובדים על התמודדות עם הנכות, הפנמת הנכות וכו´. ואז אני מגיעה לו. השמה וההורים רוצים לרשום ילד שהוא כמו "כף רגלי השמאלית" רק עם איי קיו גבולי, קשיי חשיבה, התכווצויות והתעלפויות על רקע אפילפטי, שזקוק להאכלה, החלפה, שינוי תנוחה וכו´ לחטיבת ביניים רגילה.... כמעט התעלפתי בועדה...איך הוא ישרוד לצד 1400 מתבגרים? מי יקשיב לו? מי יטפל בו? הוא בוכה מכל דבר קטן, הוא פוחד והכי חשוב: הוא זקוק למסגרת קטנה ומוגנת! (הילד הזה נפגע cp קוואדריפלגיה קשה עם דפורמציות בגוף, חוסר תחושתיות קשה בגוף, עיוותים וכו´ מתנייד בעזרת כיסא גלגלים חשמלי ומסוגל להפעיל רק אצבע ביד ימין...). וזכות המילה האחרונה היא של ההורים! אני לא נרדמתי שבוע בעקבות זה.

 

[oritush5]

את צודקת,

במקרים כאלו, זו אכן בעייה, במיוחד שהורים לפעמים, במקרים כמו שאת מתארת, כמעט "עיוורים" מרוב שהם רוצים בטובת ילדם, ובשילובו בחברה ובקהילה. לי, לדוגמא, יש בכיתה תלמידה שההורים סרבו בתוקף להעבירה למסגרת נמוכה יותר, למרות שהיא ממש לא מתאימה אצלנו, ומאד מתוסכלת מהפערים שלה, ומחוסר היכולת להשתלב חברתית, התנהגותית ולימודית, הם נשארו בעמדתם, העיקר שהילדה תשאר בבי"ס רגיל (לא משנה שהכיתה היא כיתת ח"מ) אגב, את עובדת שנה חמישית עם אותם ילדים?!

 

[Diana M]

אוריתוש ברוכה הבאה../images/Emo24.gif

שמחה שאת איתנו. ועוד יותר שהפכת מייד לפעילה

מסכימה איתך אורית, לעיתים אכן נוצר מצב בו הורים חשים כי ההמלצה של המורה או גורמים אחרים בבית הספר היא המלצה אשר נועדה לעזור לבית הספר ולא לילד ולעיתים זו אחת הסיבות לסרובם לקבל את ההמלצה. מה אז? האם את, גם אז את רואה עצמך כגורם ממליץ שזכותו של ההורה לקבל את המלצותיך או לדחות אותן? ויותר חשוב , האם לדעתך גם במצב כזה כאשר ברור לך ויש תמימות דעים של כל הצוות המקצועי כי ההורים דחו המלצה נכונה אשר היתה משפיעה לחיוב על תפקודו של הילד, האם עדיין תתקבלי את החלטתם כלגיטימית ? או שתראי בהם את האחראים מעתה למה שקורה עם הילד ואת עצמך כמי שסיימה את תקפידה מולם, היות ובעצם ניתן להם המענה, אך הם בחרו לדחות אותו. (מחדדת את הדילמה..)

 

[גליה13]

מטבעו של דבר התלכדו פה שני "צרכנים"

של נחינוך המיוחד- הורים ומורים (שמטבעו של דבר בחלקם הורים גם כן) ושניהם רואים את המעורבות/התערבות בעיניים אחרות. המורים- הרבה פעמים יכולים להיות יותר אוביקטיביים- ולראות נכונה את המצב של ילד מסויים- וההורים- שזכותם להחליט על הילד- ואפילו אם הם טועים מובנת- פה הצורך של המערכת של בית הספר/מורים להנחות את ההורים- אבל לא מעמדה של "התנשאות" אני יודע יותר טוב כי אני למדתי-ולי יש תעודה- ונסיון- אלא בכנות להסביר ולהראות את המצב של הילד. נתקלתי במורים מכל הסוגים- אבל הרבה הרבה פעמים הפגישה היתה לא נעימה. החל במורה שפחות או יותר דרשה שהילד יקח ריטלין כי הוא מפריע בכיתה- וכלה במורה הנוכחית שמתקשרת הרבה אלי- אבל רק ותמיד להגיד דברים שליליים ---- אני יכולה להעיד על עצמי שאני משתפת פעולה עם המימסד החינוכי- אני מוכנה לשמוע הכל- אבל בסופו של דבר ברור שההחלטה היא רק של ההורים וברגע שהחלתטי על דרך על המימסד החינוכי ללכת איתי ולשתף איתי פעולה- למשל אם החלטתי שאני לא רוצה לתת לילד ריטלין (לא נכון אלא לצורך הדוגמא) אני לא רוצה שהמורה תתקשר שלוש פעמים ביום להגיד לי "הוא הפריע כי לא נתת לו תרופה"- אלא לזרום איתי.

 

[Diana M]

ללכת בכל מצב עם החלטת ההורים?

גליה אני מסכימה איתך באופן כללי, נכון, הורים אינם אובייקטיביים תמיד, וגם אינם צריכים להיות כאלה. לכן הם ההורים. תפקידם לא להיות אובייקטיביים אלא סובייקטיביים לחלוטין לטובתו של ילדם. איני מדברת על מצבים של מורים או אנשי צוות אחרים שחוקים ועייפים מעבודה אשר ממליצים לעיתים המלצות אשר נועדו להקל עליהם (גם זה קיים) אני דווקא רוצה לעסוק בדיוק במצב ההפוך, מצב בו קיים שבר אמיתי בין חוות הדעת המקצועית שהתגבשה לחלוטין לטובתו של הילד לבין הקושי של ההורים לקבל חוות דעת זאת או אפילו דחייתם אותה לחלוטין. וכך נוצר מצב בו המורה והצוות בבית הספר חשים כי ההורים בעצם דחייתם, אי קבלתם או התנגדותם להמלצה שניתנה פוגעים בילדם מבלי להיות מודעים לכך ודוגמא קלסית למקרה כזה ניתן לקרוא בהודעתה של דליה. היא אינה מחפשת דרך להקל על עצמה, היא אינה שחוקה, היא אפילו כבר לא תהייה המחנכת של הילד בשנה הבאה. המלצתה מגיעה ממקום נקי ומקצועי לחלוטין מלווה בהרבה אכפתיות ודאגה לילד. וההורים דוחים הצעה זו מפני שאינם יכולים רגשית להרשות לעצמם לקבלה. כי מאוד קשה להם להשלים עם הבעיה (במקרה זה נכות) חוסר ההשלמה מובילה לעיתים להכחשה וזו מסייעת לערפל את חומרת הבעיה וכך "אולי" ההתמודדות כואבת פחות. אך מה נכון לעשות במקרים כאלה? מניסוני אין מנוס, חייבים ללכת עם ההורים. גם עם זה יהיה הליך ארוך וגם אם הילד הוא זה שישלם את המחיר עבור ההליך הארוך. ולכן לדעתי האוטנומיה היא של ההורים. הם אלה שיקבלו את החלטה הסופית וכלל שהצוות ירתם מייד לסיוע ויעשה הכל על מנת לממש בדרך הכי טובה את החלטם של ההורים, גם אם החלטה זו היא בניגוד להמלצתם כך יש סיכוי כי ההורה יחבור לצוות. כי שיתוף פעולה מצד הורים יתכן רק ממקום בו ההורים בטוחים לחלוטין במניעים של הצוות ובנכונות שלו לגלות אמפיה והבנה אליהם כהורים כי להיות הורים לילד בעל צרכים מיוחדים זו מורכבות הרבה יותר גדולה מאשר רק "מסגרת חינוכית" זו התמודדות קשה לאורך כל החיים. דיאנה

 

[א תי]

אני מאמינה שלהורים חשיבות רבה

אנחנו ממש מקפידים לתת כמה שיותר מקום להורים - כי סך הכל, אנחנו אולי עובדים שנה, שנתיים עם תלמיד, אבל התלמיד שלהם הוא קודם כל הילד שלהם, והם אלו שחיים איתו ביום- יום. כאשר יש קשיים בשל אי התאמה בין ציפיות ההורים לבין ציפיות המערכת, אנחנו מנסים לארגן ישיבות עם היועצים, על מנת להסביר את דרך חשיבתנו. אנחנו יושבים לפחות 3 פעמים בשנה עם ההורים על מנת להחליט ביחד על תכנית העבודה עם התלמיד, ובנוסף, במשך כל השנה, ברגע שיש צורך... כמובן, שיש שיחות טלפוניות גם כן במהלך כל השנה. יש גם את הצרכים של המערכת כולה, ולפעמים, רצון של הורה יכול להתנגש (לדוגמא, במהלך שיבוץ כיתות) - ושם, שוב, אנחנו מנסים לגשר כמה שאפשר.

 

[SHIRITA13]

אני בתור אם

לפעמים הייתי רוצה שיחליטו בשבילי. אולי,לא ממש יחליטו, אלא ימליצו בחום. לפעמים, אין לי את כל התמונה השלמה מול העיניים ובכל זאת אני צריכה להחליט לבד, כי אני האם. זה מאד מקשה עלי. לקחת החלטות שאין לי מספיק רקע עבורם. אפילו החלטות רפואיות, כמו סוגי תרופות מבקשים ממני להחליט לבד וזה ממש בלתי אפשרי כי אין לי שום ידע ברפואה. וחוץ מזה, אני מכירה הורים שעושים עוול גדול לילדם בכך שמחליטים על מסגרות לא מתאימות לילדם, בין אם בגלל שאינם מציאותיים או שרוצים שהילד יהיה במסגרת רגילה בכל מצב והילדים סובלים...

 

[Diana M]

תהליכים

מאוד מסכימה איתך שיריטה. אני חושבת כי תפקידם של אנשי המקצוע לתת לך חוות דעת והמלצות ברורות לגבי הטיפול המומלץ. יחד עם זאת תפקידך כאמא לבחון את ההמלצות הללו ולקבל החלטה. לעיתים תרצי לשמוע חוות דעת נוספת ולעיתים תרצי לקחת זמן להרהר בדברים. אך לבסוף זו תהיי את וההורה השני אשר יקבלו את ההחלטה. ולהבדיל, גם כאשר מדובר בטיפול רפואי נניח לילד עם מחלה קשה. הרופאים יערכו אבחון ויתנו המלצות לטיפול ועדיין ההורים הם אלה אשר יקחו החלטה סופית.(במצבים חריגים כאשר הורה מסרב ליישם המלצה וקיימת סכנת חיים רק אז תלקח מההורה זכות קבלת ההחלטה, בהליך חוקי) אני מסכימה איתך כי ישנם הורים אשר גורמים נזקים לילדיהם בכך שאינם מוכנים לממש המלצות מקצועיות , אך אני גם מסכימה עם אסנת כי כל הורה נמצא על רצף מסויים מבחינת מוכנות ובשלות רגשית לקבל, להשלים ולהיות שותף להליך כזה או אחר ואין מנוס, תפקידם של אנשי המקצוע להיות אובייקטיביים לתת המלצות מקצועיות אך לעשות זאת עם הרבה אמפטיה ורגישות להורים. ולהיות מקצועי, זו גם המסוגלות לפעול בתוך גבולות ההחלטה של ההורה גם כאשר החלטה זו מנוגדת להמלצותיך המקצועיות, ובמקביל להמשיך הליך מול ההורים שיצעיד אותם לקראת הבשלות לקבל את ההחלטה המקצועית הנכונה לילד. דיאנה

 

[זהבה נ]

אני מאמינה גדולה "בשיתוף"

וגם בעבודת צוות, היות שילד זה לא שק תפוחי אדמה יש לו משפחה מצומצמת, הורים אחים חברים, משפחה מורחבת דודים, סבתות וסבים ובני דודים וגם מורים בית ספר קהילה וכדו´. בכל שלב צרחיך שתהיה חשיבה משותפת לשקול כל הזמן את הרווח וההפסד לגבי כל המלצה על כל מסגרת מומלצת ולהתייעץ בראש ובראשונה עם אנשי מקצוע מיומנים מהתחומים השונים. אז לאחר כל ההקדמה, ברור שאני תמיד בעד שיתוף פעולה ובמיוחד בנושא של מסגרות החינוכיות. מנסיוני בשטח(הקמת עמותה להוריי ילדים הסובלים מהפרעת הקשב, וכנציגת הורים בוועדות השמה ועוד פעילויות נוספות בשינויי חקיקה בעד אוכלוסיית תלמידים עם צרכים מיוחדים) ועל סמך שיחות עם הורים רבים, אני מאמינה שכאשר ההורים שלמים עם המסגרת המומלת לילדם אזי ברוב המקרים הוא גם מצליח להשתלב בה, כאשר ההורים מתנגדים לסוג המסגרת ומשדרים לילד את חוסר האימון שלהם במסגרת החינוכית, ניתן לראות שגם הילד לא כל כך משתלב בה. למערכת היום יש את האוטונומיה על פי חוק החינוך המיוחד לקבוע אם תלמיד ישתלב בחינוך הרגיל או בחינוך המיוחד, כאשר הורים מתנגדים אז לא הולכים ומחליטים נגדם(רק במקרים נדירים וקיצוניים מאוד מחליטים נגד ההורים), אני חושבת שזו באמת הדרך הנכונה, כי רק הורים שמחוברים לקשיים של ילדיהם מסוגלים להחליט נכון, אל תשכחו את קבוצה של ההורים שעדיין לא עברה את תהליך ההשלמה עם הקושי. זו כבר שאלה לדיון חדש, על התהליכים שעוברים ההורים משלב ההכרזה שיש לילד קושי מסויים ועד לקבלה של ההורים את הקושי וההתחברות שלהם אליו. עד היום אני עדיין פוגשת בהורים רבים שחוזרים ואומרים לי " אבל הילד רק קצת שובב", "זה לא הילד שלי זה המורה שלא יודעת להתיחס אליו", זה המנהלת שלא רוצה אותנו ורוצה להתנקם בנו אז היא תופשת את הילד כשעיר לעזזל",ועוד דוגמאות רבות ומגוונות, רק לא להודות שלילד יש קושי אמיתי, אני מנסיוני יודעת שזה השלב הקשה ביותר להורים ולעתים התהליך לוקח זמן רב לאותם הורים ועד שהם מגיעים להכרה בקושי של הילד כבר אי אפשר לעזור להם לשנות ולטפל בילד כי נגרם לילד ממש נזק שלעתים הוא בלתי הפיך. שיהיה בהצלחה לכולם,

 

[Diana M]

מסכימה מאוד../images/Emo45.gif