מעט על עצמי ומעט על המפגש....
היי לכולן!
לפני מספר ימים הצעתי לארגן מפגש של בנות הפורום ולצערי רק שלוש אשרו זאת עד כה.
אם כך, בנימה זאת, אשמח לשתף מעט על עצמי ועל הסיבה שאני מעונינת לפגוש אתכן ורואה בכך חשיבות.
אז לאלו מכן שאינכן מכירות אותי, אני חברה בפורום מזה שנה וחצי בערך, כשההצטרפות שלי החלה מתוך סקרנות וניסיון להבין את הלך הרוח של הפורום. כשהצטרפתי לראשונה וקראתי את ההודעות הקשות הרגשתי שאיני שייכת לכאן, זאת בעיקר בגלל שאימי נפטרה כשהייתי בת שמונה חודשים והחיים בלעדיה הם דבר שבשגרה, ולמעשה החיים היחידים שאני מכירה. התחושות והרגשות של הבנות בפורום הרגישו לי זרים, כיוון שהכאב של הבנות כאן הוא לרוב טרי והחוסר הוא ממשי ובלתי נסבל, וכמו שאמרתי, עבורי זה חוסר בלתי נפרד מהזהות שלי. אולם כאשר התחלתי להתעמק ולקרוא עוד ועוד שרשורים ושיתופים, גיליתי שהכאב הוא זהה לכולנו. אפילו נשים מבוגרות שחלקו את כאב האובדן נטרי חשפו תחושות שהצלחתי להבין, להזדהות ולכאוב יחד איתן- וכל זה כשמעולם לא זכיתי לקרוא למישהי "אימא" בחיי.
לפני שנה התבקשתי לבחור נושא לעבודת הסמינריון שלי, כאשר הנושא הרחב היה ניתוח תוכן של המדיה ומקומו בחיינו (בימים אלו אני מסיימת תואר ראשון בתקשורת וקולנוע). פניתי למרצה בבקשה לבחון את הפורום "בנות ללא אם" והוא מייד התלהב כיוון שמעולם לא שמע על פורום שמבוסס כולו על שכול ואובדן של אם. לאחר שאישר זאת התחלתי לעבור על מאות הודעות בפורום ולקרוא את כל השרשורים שלהן. מעבר לכך שזו הייתה עבורי חוויה מעצימה בפני עצמה, המסקנה אליה הגעתי היא זו- הפורום הוא מקור לשותפות, הדדיות ושוויוניות וללא ספק בית חם לכל אחת ובכל שעה. אני מאמינה שבשל המעורבות האישית שלי בנושא העבודה הצלחתי גם לקבל את הציון המכובד 100
וכתוצאה מכך החלטתי שהנושא של בנות ללא אם יהווה גם הנושא לפרויקט הגמר של סיום התואר (הפרויקט המעשי שהוא למעשה סרט דקומונטרי), כאשר הפעם הוא יתמקד ב"אמהות ללא אמהות". על כן, פניתי אליכן פעם נוספת, כשהפעם ביקשתי מאלו מכן שהן אימהות בעצמן וגדלו ללא אם להתראיין ולספר את סיפורן האישי. בסופו של דבר, הצטלמו לסרט חמש נשים מדהימות, וכמובן שושנית לופו הנפלאה שסיפקה את האינפורמציה הרלוונטית לחוויה הייחודית של אותן האימהות. את הסרט, שעודנו בשלבי עריכה ושינויים בשל הערות המנחים, אני רואה כמעין הזדמנות לספר את הסיפור האישי שלי, כמו גם את הפחדים, החרדות, החסכים והריקנות (ועוד ועוד ועוד) דרך העיניים של נשים אחרות איתן אני מזדהה כמעט בכל. יותר מכך, אני ללא ספק רואה בכך אמצעי לקבל הכרה לרגשותיי, לגרום לחברה ולאנשים סביבי לנסות ולהבין, אף אם לו במעט, את הכאב והחוויה הייחודית שחוות נשים שאיבדו את אימן. לגרום להם להכיר בכך שמדובר בתופעה, בלא מעט נשים שהחיים שלהן תמיד יהיו שונים משל נשים אחרות שזכו לגדול עם אימא, שזכו לליווי שלה בדרך לביה"ס, בפרידה ממנה בבאקום, בליווי שלה בחתונה, לתמיכה שלה בפרידה מהבן זוג, לסיוע שלה בהריון ובלידה, להבנה שלה ברגעים שקשה, לליטוף ולחיבוק שלה, ובעוד אלפי מצבים משמעותיים אחרים ויומיומיים.
אז אחרי ששיתפתי אתכן בכל זה, אני אשמח להסביר למה כל כך חשוב לי לקיים מפגש... אני חושבת שזו הזדמנות מדהימה להפסיק להסתתר מאחורי השם הבדוי והמקלדת, ולהכיר את הנפשות הפועלות- נפשות שהן בית, שהן תמיד יבינו אתכן ויזדהו עם מצבים שאחרות לעולם לא יוכלו להבין לעומק ולהכיל אותם. אני חושבת שהמפגש יכול רק לתרום, לחבק ולסייע, ובעיקר לגרום לנו להרגיש שאנחנו לא לבד עם הכאב הזה.
במילים אחרות, אני יותר מאשמח אם תראו נכונות להשתתף ואני יותר מאשמח לארגן זאת.
