מעט תקווה למי שאיבדה ממנה...
אני אמא.
רציתי להתחיל בזה.
לפני שנה ו5 חודשים, נולדה ליה. היא הייתה דוממת, היא הייתה כול מה שרציתי והיא הגיעה לעולם ללא נשימה. את ליה איבדנו בשבוע 37.
זה הריון ראשון, הגיע באופן סונפטני ומושלם בדיוק אחרי שהשלמנו את כול משימות החיים האחרות, היינו מוכנים לעוד פיק של אושר בחיים שלנו...אבל עשינו תוכניות ולנו תוכננו אחרות.
אני זוכרת את הרגע ששלחתי SMS לבעלי שלמד לבחינות הגמר האחרונות של התואר ואמרתי שיש משהו מוזר ואני לא מרגישה אותה כמו תמיד, מסתבר שלא הרגשתי בכלל והמוח או לא יודעת מה פשוט נתן לי לדמיין שאני מרגישה..
מיותר לציין את המסלול, מוניטור שלא מוצאים דופק ואני בטוחה שהיא פשוט זזה ואז המתמר של הרופאה ואז המבט שלה. המבט שלה שאני לא אשכח בחיים, ואני היד שלי מעיפה את היד שלה מהבטן שאני ואומרת לה להפסיק לחפש. אני כבר הבנתי. את ליה שלנו איבדנו.
מיון.
זירוז.
אפידורל.
לידה ראשונה.
ההחלטה לראות אותה.
ראיתי אותה, הייתי חייבת להבין שהיא מתה ושלא לקחו לי אותה.
סלקל ריק.
פסיכולוגית אחת שהצליחה ונתנה לי תקווה.
אחרי 7 חודשים בדיוק בניסיון ראשון ומלא פחדים נקלטתי.
לא האמנתי.
שבוע 7 פלוס יום ויש נק' מהבהבת ומהממת על המסך. אנחנו בהריון.
עד שבוע 20 הייתי בסדר, מבחנתי ההריון לא קיים, מה שלא רואים, מה שלא מרגישים לא קיים נכון!?
ואז אחרי יומולדת 30 זה התהפך. הבטן יצאה והבעיטות או...הבעיטות. הוא לא נתן לי מנוח ואני ידעתי שהוא עושה את זה בשבילי.
וכן זה בן, תודה לאל. זה בן ולא בת.
נקבע לאחר ויכוחים עם הרופא לזירוז בשבוע 37 ולא 38.
אושפזתי למעקב צמוד 10 ימים לפני הלידה. 3 מוניטורים ביום.
ואז הגיע היום הגורלי.
אמרה לי להחליף לכותנות, אני אמרתי לה בבקשה תבדקי שעוד יש דופק. אני לא האמנתי שאני נמצאת בחדר לידה עם דופק. יש לי עובר חי בבטן.
אחרי שהיא וידאה שיש עובר חי עם דופק הסכמתי להחליף לכותנות לידה.
זירוז בלון בשעה 14:00.
צרים.
איפידרול.
בשעה 14:00 בדיוק למחרת בדרמה ענקית הגיח לעולם איתן.
לאחר שהיו האטות בדופק, וצרחות שלי שהתינוק שלי שוב מת,
הרופא שנהייה לבן וצרח להביא וואקום ורופא ילדים ואולטרסאונד ומה לא ואני פשוט לא האמנתי שזה קורה שוב!
בדיקה של המיילדת מגלה שהראש שלו בחוץ ואני רק צריכה ללחוץ. לא יכולתי חשבתי שהוא מת. בעלי הצליח למרכז אותי ולהנחית אותי ישר לסיטואציה, 2 לחיצות חזקות.
והוא שלי.
אני לא יכולה לתאר את ההרגשה ששמו אותו עליי ושמתי את היד שלי על המותן שלו והרגשתי אדם קטן. הוא נושם ובוכה.
ואני בוכה בעיקר עלייה וצורחת שאני מתגעגעת אלייה בכול נשמתי.
סלקל מלא.
והנה עברו כמעט 3 שבועות מה שמציין שעוד מעט 40 שבועות והוא מושלם. הוא אוצר קטן ואני לא מאמינה שהוא שלנו. שאף אחד לא יקח לנו אותו.
הלחץ לא מרפה, בודקת כול שנייה שהוא נושם, 3 פעמים כבר הייתי אצל הרופא והוא נדקר ונדבק מכול עבר. אני לא מצליחה להרפות שמשהו לא בסדר.
רק עכשיו לאט לאט אני מצליחה להבין שהוא איתן. יותר ממה שחשבתי או דמיינתי והוא פה להשאר.
אל תאבדו תקווה, תנו לזמן לעשות את שלו.
מכול התהליך אני יכולה להגיד כמה דברים,
כשהבור שחור, והתהום עמוקה תזכרו באנשים שלמענם אתם חיים. אם לא למען עצמכן אלא למענם, זה הצעד הראשון לצאת מהבור. אחרי זה, זה כבר יותר פשוט כשיש קרן אור אחת לפחות.
אם משהי אי פעם תעבור חוייה זוועתית כזו, תראו אותו, אותה תהיו ברגע הזה. כמה שזה קשה, זה רגע שיתן לכם הרבה. אתם תבינו שהוא לא נלקח, השכל יעשה את שלו ואחרי אחרי שאסימון יפול אתם תבינו...
פסיכולוג טוב.
תתאבלו! כמה שצריך! תבכו פשוט תבכו! על מה שאיבדתם ועל מה שעתיד איבד בשבילכם.
תהיו חזקות בנות יקרות שלי.
אני אמא.
רציתי להתחיל בזה.
לפני שנה ו5 חודשים, נולדה ליה. היא הייתה דוממת, היא הייתה כול מה שרציתי והיא הגיעה לעולם ללא נשימה. את ליה איבדנו בשבוע 37.
זה הריון ראשון, הגיע באופן סונפטני ומושלם בדיוק אחרי שהשלמנו את כול משימות החיים האחרות, היינו מוכנים לעוד פיק של אושר בחיים שלנו...אבל עשינו תוכניות ולנו תוכננו אחרות.
אני זוכרת את הרגע ששלחתי SMS לבעלי שלמד לבחינות הגמר האחרונות של התואר ואמרתי שיש משהו מוזר ואני לא מרגישה אותה כמו תמיד, מסתבר שלא הרגשתי בכלל והמוח או לא יודעת מה פשוט נתן לי לדמיין שאני מרגישה..
מיותר לציין את המסלול, מוניטור שלא מוצאים דופק ואני בטוחה שהיא פשוט זזה ואז המתמר של הרופאה ואז המבט שלה. המבט שלה שאני לא אשכח בחיים, ואני היד שלי מעיפה את היד שלה מהבטן שאני ואומרת לה להפסיק לחפש. אני כבר הבנתי. את ליה שלנו איבדנו.
מיון.
זירוז.
אפידורל.
לידה ראשונה.
ההחלטה לראות אותה.
ראיתי אותה, הייתי חייבת להבין שהיא מתה ושלא לקחו לי אותה.
סלקל ריק.
פסיכולוגית אחת שהצליחה ונתנה לי תקווה.
אחרי 7 חודשים בדיוק בניסיון ראשון ומלא פחדים נקלטתי.
לא האמנתי.
שבוע 7 פלוס יום ויש נק' מהבהבת ומהממת על המסך. אנחנו בהריון.
עד שבוע 20 הייתי בסדר, מבחנתי ההריון לא קיים, מה שלא רואים, מה שלא מרגישים לא קיים נכון!?
ואז אחרי יומולדת 30 זה התהפך. הבטן יצאה והבעיטות או...הבעיטות. הוא לא נתן לי מנוח ואני ידעתי שהוא עושה את זה בשבילי.
וכן זה בן, תודה לאל. זה בן ולא בת.
נקבע לאחר ויכוחים עם הרופא לזירוז בשבוע 37 ולא 38.
אושפזתי למעקב צמוד 10 ימים לפני הלידה. 3 מוניטורים ביום.
ואז הגיע היום הגורלי.
אמרה לי להחליף לכותנות, אני אמרתי לה בבקשה תבדקי שעוד יש דופק. אני לא האמנתי שאני נמצאת בחדר לידה עם דופק. יש לי עובר חי בבטן.
אחרי שהיא וידאה שיש עובר חי עם דופק הסכמתי להחליף לכותנות לידה.
זירוז בלון בשעה 14:00.
צרים.
איפידרול.
בשעה 14:00 בדיוק למחרת בדרמה ענקית הגיח לעולם איתן.
לאחר שהיו האטות בדופק, וצרחות שלי שהתינוק שלי שוב מת,
הרופא שנהייה לבן וצרח להביא וואקום ורופא ילדים ואולטרסאונד ומה לא ואני פשוט לא האמנתי שזה קורה שוב!
בדיקה של המיילדת מגלה שהראש שלו בחוץ ואני רק צריכה ללחוץ. לא יכולתי חשבתי שהוא מת. בעלי הצליח למרכז אותי ולהנחית אותי ישר לסיטואציה, 2 לחיצות חזקות.
והוא שלי.
אני לא יכולה לתאר את ההרגשה ששמו אותו עליי ושמתי את היד שלי על המותן שלו והרגשתי אדם קטן. הוא נושם ובוכה.
ואני בוכה בעיקר עלייה וצורחת שאני מתגעגעת אלייה בכול נשמתי.
סלקל מלא.
והנה עברו כמעט 3 שבועות מה שמציין שעוד מעט 40 שבועות והוא מושלם. הוא אוצר קטן ואני לא מאמינה שהוא שלנו. שאף אחד לא יקח לנו אותו.
הלחץ לא מרפה, בודקת כול שנייה שהוא נושם, 3 פעמים כבר הייתי אצל הרופא והוא נדקר ונדבק מכול עבר. אני לא מצליחה להרפות שמשהו לא בסדר.
רק עכשיו לאט לאט אני מצליחה להבין שהוא איתן. יותר ממה שחשבתי או דמיינתי והוא פה להשאר.
אל תאבדו תקווה, תנו לזמן לעשות את שלו.
מכול התהליך אני יכולה להגיד כמה דברים,
כשהבור שחור, והתהום עמוקה תזכרו באנשים שלמענם אתם חיים. אם לא למען עצמכן אלא למענם, זה הצעד הראשון לצאת מהבור. אחרי זה, זה כבר יותר פשוט כשיש קרן אור אחת לפחות.
אם משהי אי פעם תעבור חוייה זוועתית כזו, תראו אותו, אותה תהיו ברגע הזה. כמה שזה קשה, זה רגע שיתן לכם הרבה. אתם תבינו שהוא לא נלקח, השכל יעשה את שלו ואחרי אחרי שאסימון יפול אתם תבינו...
פסיכולוג טוב.
תתאבלו! כמה שצריך! תבכו פשוט תבכו! על מה שאיבדתם ועל מה שעתיד איבד בשבילכם.
תהיו חזקות בנות יקרות שלי.
