sapironet22
New member
מעיפים אותי מהבצפר. מתפוררת.
כנראה. באמת, אני לא הייתי מפסח בלימודים, עד היום. היוםן באתי רק בגלל טקס יום השואה, שלא הייתי מוכנה להפסיד, גם אם היו משלמים לי מליון דולר. היום הזה היה מוזר. עצוב. בכיתי, בכיתי ושוב- בכיתי. ראיתי תוכניות על השואה- אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. זה כל כך עצוב. כל כך לא נתפס. כל כך.. נורא.. אי אפשר להגדיר במילים. רק המחשבה שעוד מעט לא יהיו עוד ניצולים - מזעזעת אותי כל פעם מחדש. במותם ציוו לנו את החיים. יהי זכרם ברוך של כל הנספים. ואני לא מבינה, איך אחרי הטקס, היולנו שיעורים כרגיל עד סוף היום... כאילו כלום לא קרה. הם לא נורמליים. לעניין הבצפר - אני לא מגיעה לשיעורים, אני לא מתפקדת כמו תלמידה, אין על מה לדבר על לבוא ולעשות את המבחנים, לתהוכננן אליהם ולהכין שיעורי בית, אין על מה לדבר על מחברות, על להקשיב, על להעתיק מהלוח. אני מתפוררת לאט לאט. וחבל לי על עצמי. כי יש לי פוטנציאל להגיע רחוק, ואני לא ממשמת אותו. אני יודעת שאני יכולה להגיע רחוק, אם אני רק ארצה מספיק. אבל אני רוצה מספיק, רוצה אני מספיק. אז למה זה לא מספיק כדי להושיב את עצמי ללמוד, להופיע לבצפר, לבוא לשיערורים, להקשיב וכו'? אני פשוט לא מסוגלת להרים את עצמי בבוקר לבצפר. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, לא יודעת מה יהיה עם העתיד שלי. אני, שדמיינתי לעצמי והיו לי שאיפות מאוד גבוהות מעצמי- תראו מה נהיהיתי. כבר בעבר השנה, איימו עליי שיעיפו אותי מהבצפר.. זימנו את אמא, את המנהלת, את הסגנית ומה לא.. היו ישיבות.. בסוף נשארתי. אבל עכשיו? אני באמת לא יודעת מה יהיה. אני פשוט לא מסוגלת לעמוד בהטחות של עצמי. קניתי יומן, ניסיתי לעשות לעצמי סדר יום, לא הלך. אני לא עומדת בהבטחות שלי, לא עושה את המוטל עליי, לא עושה שיעורים, לא באה.. אני אצל פסיכולוגית.. אין לה מה להגיד לי חוץ מלהיות איתי במצב הזה.. היא אמרה לי שהיא לא טובה בלתת עצות. היא פשוט שם מקשיבה. אין לי למי להתקשר.. אני דועכת, לאט לאט. אני פוחדת על עצמי. פוחדת להגיע למצב שאני לא אצא מהבית.. שלא יהיה לי לאן ללכת- לבצפר. כבר הגעתי למצב גרוע, אבל באמת.. איך אני יוצאת מהמצב הזה? אני רוצה לצאת. אני רוצה לצאת ממנו. אני לא יודעת מה לעשות יותר. אני בוכה, בוכה ובוכה. אני נקברת בתוך עצמי. בבקשה תגידו לי שיש תקווה, כי אני כבר איבדתי אותה..
כנראה. באמת, אני לא הייתי מפסח בלימודים, עד היום. היוםן באתי רק בגלל טקס יום השואה, שלא הייתי מוכנה להפסיד, גם אם היו משלמים לי מליון דולר. היום הזה היה מוזר. עצוב. בכיתי, בכיתי ושוב- בכיתי. ראיתי תוכניות על השואה- אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. זה כל כך עצוב. כל כך לא נתפס. כל כך.. נורא.. אי אפשר להגדיר במילים. רק המחשבה שעוד מעט לא יהיו עוד ניצולים - מזעזעת אותי כל פעם מחדש. במותם ציוו לנו את החיים. יהי זכרם ברוך של כל הנספים. ואני לא מבינה, איך אחרי הטקס, היולנו שיעורים כרגיל עד סוף היום... כאילו כלום לא קרה. הם לא נורמליים. לעניין הבצפר - אני לא מגיעה לשיעורים, אני לא מתפקדת כמו תלמידה, אין על מה לדבר על לבוא ולעשות את המבחנים, לתהוכננן אליהם ולהכין שיעורי בית, אין על מה לדבר על מחברות, על להקשיב, על להעתיק מהלוח. אני מתפוררת לאט לאט. וחבל לי על עצמי. כי יש לי פוטנציאל להגיע רחוק, ואני לא ממשמת אותו. אני יודעת שאני יכולה להגיע רחוק, אם אני רק ארצה מספיק. אבל אני רוצה מספיק, רוצה אני מספיק. אז למה זה לא מספיק כדי להושיב את עצמי ללמוד, להופיע לבצפר, לבוא לשיערורים, להקשיב וכו'? אני פשוט לא מסוגלת להרים את עצמי בבוקר לבצפר. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, לא יודעת מה יהיה עם העתיד שלי. אני, שדמיינתי לעצמי והיו לי שאיפות מאוד גבוהות מעצמי- תראו מה נהיהיתי. כבר בעבר השנה, איימו עליי שיעיפו אותי מהבצפר.. זימנו את אמא, את המנהלת, את הסגנית ומה לא.. היו ישיבות.. בסוף נשארתי. אבל עכשיו? אני באמת לא יודעת מה יהיה. אני פשוט לא מסוגלת לעמוד בהטחות של עצמי. קניתי יומן, ניסיתי לעשות לעצמי סדר יום, לא הלך. אני לא עומדת בהבטחות שלי, לא עושה את המוטל עליי, לא עושה שיעורים, לא באה.. אני אצל פסיכולוגית.. אין לה מה להגיד לי חוץ מלהיות איתי במצב הזה.. היא אמרה לי שהיא לא טובה בלתת עצות. היא פשוט שם מקשיבה. אין לי למי להתקשר.. אני דועכת, לאט לאט. אני פוחדת על עצמי. פוחדת להגיע למצב שאני לא אצא מהבית.. שלא יהיה לי לאן ללכת- לבצפר. כבר הגעתי למצב גרוע, אבל באמת.. איך אני יוצאת מהמצב הזה? אני רוצה לצאת. אני רוצה לצאת ממנו. אני לא יודעת מה לעשות יותר. אני בוכה, בוכה ובוכה. אני נקברת בתוך עצמי. בבקשה תגידו לי שיש תקווה, כי אני כבר איבדתי אותה..