תשובותיי ../images/Emo26.gif
היי מאיה, אני בת 31 ומגמגמת מאז שאני זוכרת את עצמי. אציין קודם שהגמגום אצלי הוא תורשתי בוודאות, אבא שלי גמגם. מאז ומתמיד הגמגום הפריע לי בחיי היום יום, נורא התביישתי בו ומנעתי מעצמי המון מצבים בגללו. בביה"ס יסודי הוציאו אותי מהשיעורים ליועץ ביה"ס שעבד איתי על נשימות ונתן לי לעשות תרגילי נשימה בבית. מיותר לציין שהביקורים אצלו רק ערערו לי את הביטחון העצמי וגרמו לי לחשוב ולהאמין שמשהו ממש דפוק אצלי אם מוציאים אותי באמצע שיעור ליועץ ביה"ס.....אולם חשבתי שאם אתרגל בבית את הנשימות הגמגום יעלם. לא כך היה כמובן. עם השנים הדחקתי את מצבי וניסיתי להסתיר את הגמגום בכל מיני שיטות שהמרכזית בהן היא פשוט הימנעות ממצבי דיבור. בבית לא דיברו על הגמגום, זה היה טאבו ואני הסקתי מכך שהגמגום הוא תופעה מבישה שיש להסתיר, וכך עשיתי. כל השנים חלמתי שיבוא יום ויהיה לי אומץ לפנות לטיפול ואז "אחלים" מהמכה הארורה הזו. האומץ הזה הגיע בגיל 26 לאחר משבר נוראי בו החלטתי שאני לוקחת את עצמי בידיים וניגשת לטיפול. הגעתי לקלינאית תקשורת שעבדה יותר על הפן הפסיכולוגי. מהרגע הראשון, מהשיחה הראשונה הבנתי שזה לא הולך לעבוד עלי כי הרגשתי שאני זקוקה לתרגול טכני אותו היא לא העניקה לי. לאחר נדמה לי ארבע פגישות הגענו שתינו למסקנה שאנחנו לא מתאימות אחת לשניה והלכתי לדרכי מאוכזבת ושבורה- החלום נגוז, נמוג, התפוגג. לאחר כמה חודשים אזרתי אומץ וניגשתי שוב לקלינאית אחרת שעבדה יותר על הפן הטכני של הדיבור והפקתו, זה היה טיפול בשלבים ואליו הגעתי עם רמת ציפיות בינונית (לאחר שלקלינאית הראשונה הגעתי עם רמת ציפיות גבוהה מאוד), התחלנו לעבוד וראיתי ששוב, בתוך הקליניקה, במעבדה הסגורה אני שוטפת מבלי בכלל להתאמץ אבל בחוץ זה עולם אחר. עם הזמן הבנתי והפנמתי שבעצם אין מזור לגמגום, נולדתי מגמגמת ואמות מגמגמת....יש אולי כל מיני טכניקות לשיפור שטף (שהוא מתאים למגמגמים קשים ואני לא כזו) אבל זהו, הגמגום לא יעלם. כיום אני מגמגמת בדיוק כמו שגמגמתי בגיל 26, 20, 17, 12. מתי לא אגמגם? אולי בגלגול הבא.
