מעמדו של תיאטרון בובות בארצות הברית
בראשית המאה הקודמת, וכוחו של איפור בימתי המחולל מטמורפוזות שלא ייאמנו. אני קורא עכשיו ספר טוב בהוצאת שוקן על גורלם של מהגרים איטלקיים. שם הספר "ויטה" מאת סופרת איטלקיה בשם מלניה ג' מאצוקו שעשתה תחקיר על תולדות משפחתה לאורך חמישה דורות בכפר מוצאה, צאצאיה המהגרים ואלה שחזרו לאיטליה. מצוקה שלא תאומן, פשע ואלימות בצד קומה זקופה של אנשים שלא איבדו צלם. בעמוד 99 מצאתי את הקטע הבא שבו חולם דיאמנטה, נער שעבד כעוזר לקברן, על עתיד טוב יותר וכך הוא מהרהר על עצמו בגוף שלישי: אילו ידע לדבר אנגלית טובה "הוא היה יכול למצוא עבודה בתור נער שליח או זבן באחד המשרדים בגורד שחקים, עם מעליות מעופפות ועם שטיחים אדומים במדרגות, היה יכול להכנס לחנות כל-בו גדולה ולקנות עניבה בלי שיבעטו אותו החוצה, וגם לשבת בתיאטרון בברודווי, ליד גברות בפרווה ואדונים בצילינדר, ולא בצריף של תיאטרון בובות בבית הפועלים. הכמיהה לבקר בתיאטרון מכובד באה בספר לביטוי פעמים אחדות. כלומר, תיאטרון הבובות היה נחשב לשעשוע הירוד ביותר המיועד לפשוטי עם ולמוכי גורל, ברוח הביטוי הרומי העתיק: "לחם ושעשועים". טוב שתיאטרון הבובות עשה מאז כיברת דרך. אם כי הוא משמש בעיקרו כתיאטרון לפעוטים בכל זאת עשה פריצת דרך קדימה לתיאטרון איכותי למבוגרים במקומות רבים בעולם כולל בישראל ובעיקר בהצגות המשלבות אלמנטים מתיאטרון הבובות ביחד עם משחק "קונבנציונלי". ועוד קטע בספר שעוסק במה שמשיק לתיאטרון אם כי לא לתיאטרון בובות הוא תאור עבודתו של מהגר טרי, שחקן תיאטרון יהודי מליטא, שמתפרנס באותו בית הלוויות מאיפורם של המתים לפני הקבורה: (עמ' 124) "דיאמנטה מעמיס את המתים על העגלה"... "עם שמעון שהגיע לאחרונה מליטא ומדבר יידיש בלבד, הוא רוחץ ומקרצף אותם, מחטא אותם בתמיסה שמדיפה ריח של בית חולים, מורח את שערם בג'ל ומעצב להם תסרוקת מתולתלת או חלקה, נוטל את ציפורניהם ומגלח אותם, אחר-כך הוא מניח אותם בידי שמעון. יש לשמעון חדר סודי שנראה כמו חדר איפור של זמר אופרה, קיטון מלא מברשות, מראות, אבקות , משחות ובשמים. אף ששמעון רוזן הוא יהודי, שכר מר בונג'ורנו את שירותיו, כי שמעון - המכונה מוֹ בפי כל - עושה אנשים מאושרים. הוא מעניק הבעה של רוגע וסיפוק לפרצופים מעוותים, נרגזים ומרושעים של גברים. הוא מחזיר חיוך לפניהן של נשים שלא חייכו כבר שנים. שנדקרו לפתע, שמגיעות לבית ההלוויות כשעל פניהן הבעה של תדהמה, של כאב ושל אכזבה תהומית, ודיאמנטה אינו מסוגל להביט בהן. גם לצ'יקיטו (ילד אומלל שכולם התעמרו והתעללו בו. jpl ) העניק מו חיוך של מלאך. כל רואיו חשבו שהוא שמח, כאילו יש לילד בן שש שהתפגר בודד בבית-חולים ציבורי סיבה לשמוח". אותו שמעון רוזן נכנס במהלך הספר לעיסקי השעשועים בהוליווד ועולה לגדולה.
בראשית המאה הקודמת, וכוחו של איפור בימתי המחולל מטמורפוזות שלא ייאמנו. אני קורא עכשיו ספר טוב בהוצאת שוקן על גורלם של מהגרים איטלקיים. שם הספר "ויטה" מאת סופרת איטלקיה בשם מלניה ג' מאצוקו שעשתה תחקיר על תולדות משפחתה לאורך חמישה דורות בכפר מוצאה, צאצאיה המהגרים ואלה שחזרו לאיטליה. מצוקה שלא תאומן, פשע ואלימות בצד קומה זקופה של אנשים שלא איבדו צלם. בעמוד 99 מצאתי את הקטע הבא שבו חולם דיאמנטה, נער שעבד כעוזר לקברן, על עתיד טוב יותר וכך הוא מהרהר על עצמו בגוף שלישי: אילו ידע לדבר אנגלית טובה "הוא היה יכול למצוא עבודה בתור נער שליח או זבן באחד המשרדים בגורד שחקים, עם מעליות מעופפות ועם שטיחים אדומים במדרגות, היה יכול להכנס לחנות כל-בו גדולה ולקנות עניבה בלי שיבעטו אותו החוצה, וגם לשבת בתיאטרון בברודווי, ליד גברות בפרווה ואדונים בצילינדר, ולא בצריף של תיאטרון בובות בבית הפועלים. הכמיהה לבקר בתיאטרון מכובד באה בספר לביטוי פעמים אחדות. כלומר, תיאטרון הבובות היה נחשב לשעשוע הירוד ביותר המיועד לפשוטי עם ולמוכי גורל, ברוח הביטוי הרומי העתיק: "לחם ושעשועים". טוב שתיאטרון הבובות עשה מאז כיברת דרך. אם כי הוא משמש בעיקרו כתיאטרון לפעוטים בכל זאת עשה פריצת דרך קדימה לתיאטרון איכותי למבוגרים במקומות רבים בעולם כולל בישראל ובעיקר בהצגות המשלבות אלמנטים מתיאטרון הבובות ביחד עם משחק "קונבנציונלי". ועוד קטע בספר שעוסק במה שמשיק לתיאטרון אם כי לא לתיאטרון בובות הוא תאור עבודתו של מהגר טרי, שחקן תיאטרון יהודי מליטא, שמתפרנס באותו בית הלוויות מאיפורם של המתים לפני הקבורה: (עמ' 124) "דיאמנטה מעמיס את המתים על העגלה"... "עם שמעון שהגיע לאחרונה מליטא ומדבר יידיש בלבד, הוא רוחץ ומקרצף אותם, מחטא אותם בתמיסה שמדיפה ריח של בית חולים, מורח את שערם בג'ל ומעצב להם תסרוקת מתולתלת או חלקה, נוטל את ציפורניהם ומגלח אותם, אחר-כך הוא מניח אותם בידי שמעון. יש לשמעון חדר סודי שנראה כמו חדר איפור של זמר אופרה, קיטון מלא מברשות, מראות, אבקות , משחות ובשמים. אף ששמעון רוזן הוא יהודי, שכר מר בונג'ורנו את שירותיו, כי שמעון - המכונה מוֹ בפי כל - עושה אנשים מאושרים. הוא מעניק הבעה של רוגע וסיפוק לפרצופים מעוותים, נרגזים ומרושעים של גברים. הוא מחזיר חיוך לפניהן של נשים שלא חייכו כבר שנים. שנדקרו לפתע, שמגיעות לבית ההלוויות כשעל פניהן הבעה של תדהמה, של כאב ושל אכזבה תהומית, ודיאמנטה אינו מסוגל להביט בהן. גם לצ'יקיטו (ילד אומלל שכולם התעמרו והתעללו בו. jpl ) העניק מו חיוך של מלאך. כל רואיו חשבו שהוא שמח, כאילו יש לילד בן שש שהתפגר בודד בבית-חולים ציבורי סיבה לשמוח". אותו שמעון רוזן נכנס במהלך הספר לעיסקי השעשועים בהוליווד ועולה לגדולה.
