מעניין אותי לדעת...
איך אחרים מרגישים במקצוע. אני עובדת כיום בתחום ילדים בסיכון, כמנהלת של מועדונית טיפולית. לפני כן עבדתי מס' שנים במרכז שיקום. המשכורת תמיד הייתה נמוכה יחסית לשוק הכללי, אבל לאחרונה אני חווה שחיקה ממשית, שנים לא התקדמתי בשקל מבחינת הכנסות, אבל ההוצאות מתייקרות והולכות (שכ"ד, רכב). לאחרונה אני חווה קשיים רבים, תסכול ושברון לב ממש (מעבר לקשיים הפיזיים), עם המשכורת הבעייתית, אפשר לומר זעומה, זה גורם לי להרגיש לא מוערכת, במיוחד כשאני רואה איך חברי שבאים מתחומים אחרים חיים פחות בצמצום. אני "מאיימת" מדי יום לעשות הסבה מקצועית, אבל אני יודעת שעבודה סוציאלית מתאימה לי כעבודה, ואני עושה אותה טוב. במיוחד לאחרונה הולכת ומרגיזה אותי הגישה של המערכת, שנוקטת במניפולציה הזולה של "את מדהימה, את נפלאה, ערכית ומוסרית ולכן רק את תוכלי לעשות את הבלתי יאומן, ולהפוך את הבילתי אפשרי לאפשרי, ודרך אגב קיצצנו עוד מהמשאבים". וכמובן שהכוונה בלהפוך את הבילתי אפשרי לאפשרי מצריכה עוד ועוד השקעה מצדי, במשאבים, בטלפון האישי שלי שכבר מזמן הולאם לטובת העבודה, בשעות, בדלק, וכו' וכו'. פעם עוד יכולתי לעבוד בשתיים שלוש עבודות בו-זמנית, היום כדי לעמוד בציפיות האלו, כבר לא. האם רק אני במצב כלכלי הישרדותי, האם יש גבול לכמה שאנחנו יכולים לסייע מתוך מצב הישרדותי שלנו? איפה עובר הגבול של עובד סוציאלי? עד כמה הוא יכול במצב הנוכחי לעמוד על זכויותיו? והכי מוזר: האם רק לי נדמה שחלק מהמטופלים שזוכים לסיוע, נמצאים במצב טוב משלנו? הסנדלר הולך יחף?
איך אחרים מרגישים במקצוע. אני עובדת כיום בתחום ילדים בסיכון, כמנהלת של מועדונית טיפולית. לפני כן עבדתי מס' שנים במרכז שיקום. המשכורת תמיד הייתה נמוכה יחסית לשוק הכללי, אבל לאחרונה אני חווה שחיקה ממשית, שנים לא התקדמתי בשקל מבחינת הכנסות, אבל ההוצאות מתייקרות והולכות (שכ"ד, רכב). לאחרונה אני חווה קשיים רבים, תסכול ושברון לב ממש (מעבר לקשיים הפיזיים), עם המשכורת הבעייתית, אפשר לומר זעומה, זה גורם לי להרגיש לא מוערכת, במיוחד כשאני רואה איך חברי שבאים מתחומים אחרים חיים פחות בצמצום. אני "מאיימת" מדי יום לעשות הסבה מקצועית, אבל אני יודעת שעבודה סוציאלית מתאימה לי כעבודה, ואני עושה אותה טוב. במיוחד לאחרונה הולכת ומרגיזה אותי הגישה של המערכת, שנוקטת במניפולציה הזולה של "את מדהימה, את נפלאה, ערכית ומוסרית ולכן רק את תוכלי לעשות את הבלתי יאומן, ולהפוך את הבילתי אפשרי לאפשרי, ודרך אגב קיצצנו עוד מהמשאבים". וכמובן שהכוונה בלהפוך את הבילתי אפשרי לאפשרי מצריכה עוד ועוד השקעה מצדי, במשאבים, בטלפון האישי שלי שכבר מזמן הולאם לטובת העבודה, בשעות, בדלק, וכו' וכו'. פעם עוד יכולתי לעבוד בשתיים שלוש עבודות בו-זמנית, היום כדי לעמוד בציפיות האלו, כבר לא. האם רק אני במצב כלכלי הישרדותי, האם יש גבול לכמה שאנחנו יכולים לסייע מתוך מצב הישרדותי שלנו? איפה עובר הגבול של עובד סוציאלי? עד כמה הוא יכול במצב הנוכחי לעמוד על זכויותיו? והכי מוזר: האם רק לי נדמה שחלק מהמטופלים שזוכים לסיוע, נמצאים במצב טוב משלנו? הסנדלר הולך יחף?
