מעניין אם מישהו קורא את המכתבים שלי
ובכן, היום ראיתי את תוכנית ה bloopers ששודרה לא מזמן בארה"ב, שהוגשה ע"י קונאן אובראיין. כמובן, היה מצחיק מאד. אבל דבר אחד הטריד אותי בזמן שראיתי את זה. בקטעי הפיספוסים הללו תמיד מראים קצת מחוץ למסגרת הרגילה של ההצגה. והיום הבחנתי בכך שיש לשחקנים בעיה להתנתק לגמרי מההצגה בה הם לובשים דמויות זרות ושונות ולחזור לחיים האמיתיים. כך, לדוגמה, מת´יו פרי קרא למאט לה-בלנק "ג´ואי" גם כשהיה ברור שזה לא ייכנס לתכנית, שזה לא חלק מההצגה. ובאמת, קשה לצפות מפרי להתנתק מצ´נדלר בינג בבת אחת, הרי אחד המטלות שעל השחקנים הוא להיכנס לדמות כאילו זה היה מציאות, למרות שהוא נמצא רק בחצי תפאורה של המציאות. וזה הדבר המטריד אותי יותר מכל בהתמכרות לטלוויזיה - ההתנתקות מהמציאות וההבחנה בין סיפור למציאות. אחד הסרטים שעסק בנושא, ולדעתי בצורה מבריקה, היה כייבל-גיא. שם מסופר על אדם, שבילדותו, בשנותיו המעצבות, היה מכור לטלוויזיה ועכשיו הוא מתקשה לראות את המציאות כמו אדם נורמלי. אני ממליץ לכל אחד מחברי הפורום הזה לראות את הסרט הזה טוב טוב. אני יודע מה אתם חושבים, שאתם קצת יותר אינטליגנטים בשביל לחשוב, ואפילו לשנייה, שהטלוויזיה היא מציאות. ובכן, אתם צודקים...למחצה. אני חושב שהמציאות קצת יותר מורכבת מכך. אין ספק, שאיני מתקשה להבדיל בין המאורעות שקורים בעולם התלת-מימדי לבין אלו שבמסך הדו-מימדי. אבל כן יש לי, ואתם חווים ברגע של כנות נדירה, בעיות לראות את העולם בצורה אובייקטיבית. יותר מדי פעמים קרה שכל התפיסה שלי בנושא כלשהו התמוטטה ופינתה מקום לראייה חדשה, בלתי-קשורה בכלל לקודמת. אין-ספור פעמים גיליתי, לאור ממצאים עובדתיים חדשים שהגיעו לאוזני, שכל מה שהחשבתי כ´אמת´ אינו אלא סיפור בדוי פרי דמיוני הבלתי-מפותח. אז זהו. נראה לי אני אלך לישון עכשיו.
ובכן, היום ראיתי את תוכנית ה bloopers ששודרה לא מזמן בארה"ב, שהוגשה ע"י קונאן אובראיין. כמובן, היה מצחיק מאד. אבל דבר אחד הטריד אותי בזמן שראיתי את זה. בקטעי הפיספוסים הללו תמיד מראים קצת מחוץ למסגרת הרגילה של ההצגה. והיום הבחנתי בכך שיש לשחקנים בעיה להתנתק לגמרי מההצגה בה הם לובשים דמויות זרות ושונות ולחזור לחיים האמיתיים. כך, לדוגמה, מת´יו פרי קרא למאט לה-בלנק "ג´ואי" גם כשהיה ברור שזה לא ייכנס לתכנית, שזה לא חלק מההצגה. ובאמת, קשה לצפות מפרי להתנתק מצ´נדלר בינג בבת אחת, הרי אחד המטלות שעל השחקנים הוא להיכנס לדמות כאילו זה היה מציאות, למרות שהוא נמצא רק בחצי תפאורה של המציאות. וזה הדבר המטריד אותי יותר מכל בהתמכרות לטלוויזיה - ההתנתקות מהמציאות וההבחנה בין סיפור למציאות. אחד הסרטים שעסק בנושא, ולדעתי בצורה מבריקה, היה כייבל-גיא. שם מסופר על אדם, שבילדותו, בשנותיו המעצבות, היה מכור לטלוויזיה ועכשיו הוא מתקשה לראות את המציאות כמו אדם נורמלי. אני ממליץ לכל אחד מחברי הפורום הזה לראות את הסרט הזה טוב טוב. אני יודע מה אתם חושבים, שאתם קצת יותר אינטליגנטים בשביל לחשוב, ואפילו לשנייה, שהטלוויזיה היא מציאות. ובכן, אתם צודקים...למחצה. אני חושב שהמציאות קצת יותר מורכבת מכך. אין ספק, שאיני מתקשה להבדיל בין המאורעות שקורים בעולם התלת-מימדי לבין אלו שבמסך הדו-מימדי. אבל כן יש לי, ואתם חווים ברגע של כנות נדירה, בעיות לראות את העולם בצורה אובייקטיבית. יותר מדי פעמים קרה שכל התפיסה שלי בנושא כלשהו התמוטטה ופינתה מקום לראייה חדשה, בלתי-קשורה בכלל לקודמת. אין-ספור פעמים גיליתי, לאור ממצאים עובדתיים חדשים שהגיעו לאוזני, שכל מה שהחשבתי כ´אמת´ אינו אלא סיפור בדוי פרי דמיוני הבלתי-מפותח. אז זהו. נראה לי אני אלך לישון עכשיו.